מיכל קריגר // משפחה טובה, בית הרוס 

מושג הבית ריתק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. במהלך לימודי אמנות במדרשה התחלתי לצלם חללי תצוגה של חנויות רהיטים: התמקדתי בצילום מבויים של רהיטים שהצבתי מחדש בחלל החנות, לעתים גם הוספתי דמות או שתיים לפריים. חקרתי מה מייצר בתודעה שלנו חוויה של בית, אילו קונבנציות או תפיסות מוקדמות קיימות לגבי תכנון החלל והחפצים הנצרבים במוחנו כביתיים. 

מבחינה צורנית התעניינתי ביחסים הגאומטריים הנוצרים בחלל הביתי בין האוביקטים, בני האדם והמרחבים שביניהם, וכיצד אלה מתורגמים לשפת הדו־ממד של הצילום. יאיר גרבוז תיאר באחת מהביקורות במדרשה את העבודות שלי כ״תיאטרון של רהיטים״. העצמים, במקרה זה רהיטים, מנהלים דיאלוג ומקיימים יחסים בינם לבין עצמם לבין החלל. 

על ידי שיבוש, הפרעה בארגון החלל המוכר כל כך (הזזת רהיטים, בידודם מאחרים, הצבת בני אדם באופן לא שגרתי), אפשר להתבונן ולתהות עלינו, על הצרכים, התרבות והאופי האנושי; וגם להשליך על החפצים את תכונותינו האנושיות, שהרי הם סוג של כלי, ומשמשים אותנו כבני אדם.

עיסוק זה הביא אותי בהמשך לצלם עיצוב פנים, לפרנסתי. עולם העיצוב נותן לי השראה ואני נהנית לתעד אותו. בנוסף, תמיד קיים אצלי גם מבט מרוחק וביקורתי שמנתח את התרבות החומרית. במילים אחרות, עיסוקי המקצועיים והאמנותיים מפרים זה את זה.

כאמנית, יצרתי והצגתי צילומים ומיצב של אוביקטים ביתיים בהרחקה והזרה. ״מהו החפץ הזה בעצם?״ שואלות העבודות שלי. התעניינתי ביומיומי, במובן מאליו, הן הצורני והן הרגשי, ונהניתי לשחק עם המשמעויות שלו בהקשרים נוספים. במהלך השנים צילמתי גם את בני משפחתי בחללים זרים וביתיים. 

בתקופת הסגר של הקורונה, הרביתי בטיולים סביב אזור מגורי, שלאור הגבלות משרד הבריאות – הלך והצטמצם לרדיוס של 100 מטר. בשיטוטיי היומיים, כמה בניינים נטושים שנראו כעומדים לפני הריסה משכו אותי להיכנס לתוכם. נכנסתי והוקסמתי. אחד מהם סיקרן אותי במיוחד, וביקשתי מבני משפחתי לבוא ולהצטלם בתוך אחת הדירות. 

הדירה שבחרתי הייתה ריקה מלבד ארונות קבועים ומספר מועט של חפצים, וניכר בה תהליך מתקדם של פירוק והרס. למרות זאת, האריחים, מדבקות קיר ומספר חפצים שנשארו, סיפרו משהו על הדיירים והתקופה שבה עוצבה הדירה. בילינו שם כמה שעות, עוברים חדר־חדר, כשאני מביימת ומצלמת אותם. כשסיימנו להצטלם בתוך הדירה, יצאנו לחדר המדרגות. משהו בחוויה של הצילום בדירה המתפרקת גרם לנו להימשך לפתח יציאה שמוביל לגג. אולי איזו תחושה של מילוט מהמקום ההרוס ותחושת הארעיות שבו. 

לאחר כמה ימים, אולי שבוע, באחד הטיולים הרגליים, ראיתי פועלים ומכונות עובדים על הריסת הבניין. אותם חדרים שהתהלכנו בהם קרסו אחד אחד, חלקים מהם נשארו תלויים בין שמיים לארץ. בתום יום עבודה המכונות כבו, האנשים הלכו לבתיהם, והבניין נשאר במצב של הרס חלקי. המצב הזה ריתק אותי, וצילמתי גם אותו. 

כשהחוץ הרגיש מפורק, עניין אותי המתח בין אחדות המשפחה (האמנם?) בתוך הבית, לבין חווית החוץ של הקורונה. הבית המתפרק הרגיש כמו האימה של החוץ: מה קורה כשאני מכניסה את הגוף המשפחתי לחלל מתפרק

אפשר להסתכל על המהלך של הפרוייקט הזה כמעין הרצה מהירה (fast forward) של החיים, עד כמה שזה מבעית; הארעיות מקבלת פה תפקיד ראשי במחזה. מחזה אימה שבו הבית השבור והמפורק שהיה הבית שלנו לכמה שעות נעדר עכשיו כמעט לחלוטין, ושלב ההרס שבו הוא נמצא כבר לא מאפשר חיים בתוכו. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתקופה שהחוץ הרגיש מפורק, עניין אותי המתח בין אחדות המשפחה (האמנם?) בתוך הבית, לבין חווית החוץ של הקורונה. הבית המתפרק הרגיש כמו האימה של החוץ: מה קורה כשאני מכניסה את הגוף המשפחתי לחלל מתפרק. הבדיקה מתקיימת בקומפוזיציות, בין הדמויות לחלל, וגם ביחסים שבין הדמויות.

כיום, כמה חודשים אחרי, בתקופה סוערת של מחאה והפגנות על הבית, הצילומים מקבלים עוד שכבה של משמעות. עד כמה הבית הוא אנשים בתוכו או המבנה, הקונסטרוקציה, החלל, והאם ניתן להציל את הבית המתפרק.

The post מיכל קריגר // משפחה טובה, בית הרוס  appeared first on מגזין פורטפוליו.