בעוד בעבור מרבית האנשים האמירה ״יש לו פרפרים בראש״ נתפסת כלאו דווקא מחמיאה, האמנית ג׳יין לבטון תחבק אותה ותקבל אותה באהבה. כן, יש לה פרפרים בראש, והם גם מושא יצירתה: כדבוקה המייצרת ריפוד לכיסאות, כעבודות תלויות על הקיר או מהתקרה, מתעתעים בהיותם מזמינים ומרתיעים בעת ובעונה אחת – כי מי רוצה לשבת על כיסא מכוסה בפרפרים שכמו מגנים עליו?
כך, עם כנפיים מקופלות או פתוחות לרווחה, עם משושים מעודנים המצניעים יופי חבוי, לבנים, שחורים או כתומים – הפרפרים של לובטון עומדים בלב התערוכה OBSESSION, שמוצגת בגלריה פריסקופ בתל אביב. זו תערוכת יחיד ראשונה בעבור לבטון, ילידת אנגליה, שבתחילת דרכה בעולם האמנות עסקה בציור ולקחה חלק בתערוכות קבוצתיות בפריז, בניו יורק ובמונטריאול.
בארבע השנים האחרונות היא מפנה את אנרגיית היצירה שלה לפרפרים, המגלמים לדידה יופי רב לצד שבריריות, שהופכת לכוח ולעוצמה כשהם חוברים ללהקה. את הרגע שבו המירה את הציור בפרפרים שהיא יוצרת בעבודת יד עמלנית, לבטון מציינת כסוג של הארה.
״הציורים שציירתי באותה תקופה היו צבעוניים מאוד, ברוח פופ־ארט עשיר בדימויים״, היא אומרת. ״ביניהם היו גם פרפרים, וברגע מסוים הרגיש לי נכון להעביר אותם מדו־ממד לתלת־ממד; לתת להם חיים עצמאיים ושהם לא יהיו ׳רק׳ חלק מציור״.
הסוויץ׳ שעברו הפרפרים מדימויים מצוירים לאוביקטים בתלת־ממד אינו צורני גרידא. שכן, לבטון מטעינה אותם בקשת של משמעויות ותכנים רגשיים, מבטאת דרכם את עולמה הפנימי ומביעה ספקות, שאלות, פחדים, תקוות, חיפושי דרך, אמירות ומחשבות על החיים. כך לדוגמה, אם במבט ראשון באוביקטים המוצגים נדמה כי להקות הפרפרים נעות כדבוקות באותו כיוון, מבט בוחן יותר מגלה בהן מספר פרפרים שפונים לכיוון הפוך.
״כולנו מחפשים כיוון: לא תמיד אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, לא בטוחים בדרך שבחרנו, מתבלבלים, ולפעמים גם מורדים ובוחרים ללכת נגד הזרם. אני הרגשתי כך לא פעם כשהתחלתי ליצור ולא ידעתי לאן בדיוק אני הולכת, ויש בזה גם משהו מהמרד הקטן שלי״.
אובססיה לדיוק ולאסתטיקה
הפרפרים של לבטון עשויים מחומרים ממוחזרים; מטקסטילים כקנבס ישן, כותנות ישנות או ניירות, המטופלים על ידה בתהליך קפדני המקפל בתוכו חזרתיות כמעט סיזיפית. ״הפרפרים ותהליך היצירה שלהם הם לגמרי האובססיה שלי. אובססיה לדיוק ולאסתטיקה, כי התהליך הוא ומורכב והכול חייב להיות מדויק ואסתטי״.
את הפרפרים לבטון ״מתחילה״ בצביעת החומרים שמהם הם עשויים בצבעים אקריליים, המעניקים להם נוכחות חיה וקשיחות מסוימת, כשהיא חוזרת על הצביעה שוב ושוב עד שהתוצאה מסברת את דעתה. בשלב הבא היא גוזרת את החומרים הצבועים אחד־אחד, ועל כל חתיכת בד/נייר גזורה מציירת פרפר.
הפרפרים אינם זהים, לא בצורתם, לא במרקמם ולא בגודלם; לכל פרפר יש יחוד צורני משלו, מרקמם משתנה בין קשיחות לרכות שנגזרות מהחומר ממנו הם עשויים – קנבס או כותנה – ומשכבות הצבע; גודלם נע מקטנטנים מאד – כחצי ס״מ בלבד – ועד גודל מקסימלי של כשישה ס״מ. בסוף התהליך היא גוזרת את הפרפרים המצוירים מתוך חתיכת הבד ואז מדביקה אותם על מצע, שיכול להיות קנבס, רשת מתכת עדינה, או חיבור של שני הסוגים בהתאם ליצירה הנרקמת.
ג׳יין לבטון. צילום: עופר שמעוני
סולם הצבעים נע בין לבן, שחור, אפור בגון אפר וכתום, שכל אחד מהם מייצג משמעות. ״השחור מסמל פחדים וחושך, אבל לאו דווקא במשמעות שלילית. לפעמים הם טובים, כי זה פחד שגורם לחפש תשובה ואור״, מסבירה לבטון. הלבן, לדבריה, ״מסמל טוהר ואור, משהו בהיר ושמימי, ועם כל הניגוד הקיים בינו לבין השחור הם גם דומים״. הכתום מסמל אש ותשוקה, והאפור הוא גון האפר שנותר אחרי האש ושמתוכו קם הפניקס, סמל ללידה מחודשת, לתחייה, למחזור חיים מתחדש.
תהליך העבודה על כל יצירה אורך מספר חודשים, אך אורכו והמשמעת הנדרשת לביצועו אינם זרים למי שכילדה למדה בבית ספר נוצרי שהחינוך בו היה מחמיר והמשמעת קפדנית ונוקשה. ״הייתי הילדה היהודייה היחידה, וכדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה לנסוע שעתיים בכל כיוון. המשמעת והקפידה נטמעו בי כבר אז״.
כמו אש ששרפה את הראש והנשמה
הכיסאות המוצגים בתערוכה הם כיסאות משומשים, שריפוד הפרפרים עוטף אותם תוך יצירת מופעים שונים; זורם עם קווי העיצוב של הכיסא, או נשפך ממנו וגולש החוצה, בצד או בחזית, כעין שובל המייצר תנועה של פרפרים עולים או יורדים, מחפשים או מוצאים את דרכם.
יוצאת דופן מבחינת הזמן הקצר שבו נרקמה היא יצירה כתומה שנולדה בתקופת הקורונה; מסגרת שתלויה מהתקרה ומכילה בתוכה דבוקת פרפרים, שכמו נקטעת פתאום, מותירה רק את הרשת המשמשת לה כמצע, ואז ממשיכה וזולגת החוצה מהמסגרת. ״הכול מסביב היה כל כך מוזר, והעלה בי המון תחושות ורגשות כמו אש ששרפה את הראש והנשמה, ושהייתי חייבת להוציא אותה החוצה״.
על המסגרת אפשר להבחין במילים כתובות, שלדברי לבטון הן ״תיעוד ותמלול של בליל המחשבות והרגשות שליווה אותי בזמן היצירה, מין זרם תודעה עם רלוונטיות לתהליך ולעבודה״. אבל המילים הכתובות, מתברר, אינן רק מוטיב נלווה, אלא חלק בלתי נפרד מעולמה ומעולם היצירה שלה, שבתערוכה מוצא את ביטויו בספרים לבנים סגורים וחתומים, שכריכתם מעוטרת בטקסטים מעשה תבליט.
״ספרים ומילים הם אהבה גדולה שלי מילדות. תמיד קראתי המון והאזנתי להקראות בבי.בי.סי. גם היום כשאני בסטודיו, שקועה בעבודה, אני מאזינה לפודקסטים. לא יכולה בלי מילים״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הספרים שמשמשים אותה הם ספרים ישנים ובלויים שלבטון מוצאת ברחוב, משקמת אותם, ואז, כשהיא חותמת אותם או מותירה אותם פתוחים, מכחידה את הטקסטים המקוריים שלהם באמצעות תבליטי המילים, ובכך הופכת אותם לקנבס בעבור הטקסטים שלה. בדומה לפרפרים השונים זה מזה, גם כתב היד של הטקסטים אינו אחיד; משתנה ממעודן לגס, מקריא לחבוי, לעיתים הוא כלל לא קריא במכוון, כשההשתנות מייצרת ממד חי ודינמי שמייצג את דינמיקת הרגשות.
ואכן, אין ספק שרגשות, על כל מנעד הניגודים שהם מייצרים, הספקות והלבטים, השדים, המלאכים והיופי – הם הסיפור כולו. שם מתחיל סיפור היצירה של לבטון, ושם מתחילה האובססיה המרתקת שלה, שלא בכדי נבחרה לשמש כשמה של התערוכה.
ג׳יין לובטון | OBSESSION
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
נעילה: 12.9
The post ג׳יין לבטון: פרפרים הם לגמרי האובססיה שלי appeared first on מגזין פורטפוליו.
