לילה קלינגר: רקמה היא מדיום מאוד אירוטי

יובל:

הי לילה, מה קורה? איך עבר עליך הקיץ של הקורונה?

לילה:

אני בסדר, היה קיץ משונה ללא ספק. חזרתי לארץ מניו יורק לקראת סוף יוני

יובל:

ניו יורק זה לימודים, נכון? ספרי כמה מילים

לילה:

כן, סיימתי שנה ראשונה של תואר שני, בתוכנית MFA Textiles בפרסונס. בדיוק הרגע יצאתי מזום ראשון של שנת הלימודים החדשה

יובל:

מה לומדים בתואר שני בטקסטיל בפרסונס? לעומת תואר ראשון במחלקה לעיצוב טקסטיל שעשית בשנקר?

לילה:

התוכנית בפרסונס היא מאוד חדשה (אני המחזור השני שלה), והיא פתוחה לאינטרפרטציות של טקסטיל, ואתגור ההגדרה עצמה של טקסטיל. אם בתואר הראשון בשנקר קיבלתי בסיס מאוד טכני ומאוד מוכוון עיצוב בסופו של יום, התואר השני נע בין פיין־ארט לעיצוב אקספרימנטלי; הרבה מיצבים, למען האמת. יש מעט מאוד לימודים טכניים, ויותר שאלות על חשיבה טקסטילית, על חומר ועל קונטקסט. והרבה דגש על היברידיות, וטשטוש גבולות מדיומליים

יובל:

זו התכנית שפתחה לי אדלקורט?

לילה:

בדיוק. שגם ייסדה את חודש הטקסטיל של ניו יורק, שנפתח מחר (אונליין, לצערנו). הסטודנטיות והבוגרות של התוכנית מאוד מעורבות בו, ובשנה שעברה פתחנו לתוכו את שנת הלימודים

לילה קלינגר

יובל:

איך התערוכה ברוזנפלד, Send Nudes, משתלבת בכל העשייה שלך?

לילה:

על התערוכה התחלתי לעבוד במקביל לתחילת הלימודים בסתיו הקודם, ובמהלך כל השנה הזאת. היא המשך של העשייה שלי בשנתיים לפני, שהתמקדה בעיקר במיצבי טקסטיל (מה שבא לידי ביטוי במהלך הלימודים) ובעבודות רקמה אובססיביות; מין התפתחות של העבודות שהצגתי בחממת האמנים בצבע טרי בשנה שעברה – רק יותר ממוקדת ויותר אובססיבית (שזה לא פשוט)

יובל:

אהבתי את ה״לא פשוט״…

לילה:

שמע, אני כל פעם מחדש חושבת שהגעתי לרמת הרקמה האובססיבית הכי אינטנסיבית שאפשר, ואז אני מוצאת את עצמי רוקמת עבודות הרבה יותר גדולות וסיזיפיות ממה שחשבתי שאני יכולה מבלי להשתגע. אבל איכשהו זה הצליח. פשוט לקח הרבה מאוד זמן ותכנון.

אבל להעמיק ברמת האובססיה זה הדבר המספק באמת, ואני חושבת שכל מי שטקסטיל בדמה יכולה להזדהות עם הסנטימנט – לרצות להקשות על עצמך בתהליך כל הזמן ולהפוך אותו לכמה שיותר סיזיפי. מין עינוי מספק

יובל:

אז מה בסוף את מציגה ברוזנפלד?

לילה:

אני מציגה סדרה של חמש עבודות שרקמתי במהלך השנה בניו יורק, שכולן מבוססות על תחלופת תמונות עירום ביני ובין בת הזוג לשעבר שלי, שאיתה גם גרתי בניו יורק. יצא במקרה שהתערוכה היא גם סיכום מאוד פואטי לקשר בינינו. ואם להרחיב, מה שיהיה בתערוכה אלה עבודות של ארוטיקה וגעגוע (ללסביות, לעברית ולחומר)

יובל:

אז אם לחזור למה שסיפרת בהתחלה – שאלות על חשיבה טקסטילית, על חומר ועל קונטקסט – למה לרקום תמונות עירום בטקסטיל? כלומר, אני לא מחפש תשובה אחת נכונה, מעניינת אותי המוטיבציה האמנותית שלך, ואיך את חושבת שהחומר משרת אותה או מייצג אותה נאמנה

לילה:

התחלתי לרקום עבודות עירום בפעם הראשונה שהייתי בניו יורק במסגרת התמחות, ועברתי לקשר לונג־דיסטנס עם בת הזוג לשעבר. בתור מישהי מאוד חומרית ופיזית, המרחק הרגיש כמעט בלתי נסבל, ותמונות העירום שהחלפנו היו ייצוג של חומר – ולא הדבר עצמו. התחלתי לרקום את העירום שהחלפנו בינינו כדי להפוך אותו לפיזי: רקמה היא מדיום מאוד רגשי וסנטימנטלי, וכל דבר שנרקם ידנית, כמעט באופן אוטומטי נהפך ל־precious.

התחלתי לרקום את העירום שהחלפנו בינינו כדי להפוך אותו לפיזי: רקמה היא מדיום מאוד רגשי וסנטימנטלי, וכל דבר שנרקם ידנית, כמעט באופן אוטומטי נהפך ל־precious

מעבר ללמה לרקום, מבחינתי זה האיך לרקום. אני רוקמת ספציפית במין סטייה של סגנון שנקרא blackwork (שהיה פופולרי בעיקר במאה ה־16 באנגליה), כשבימינו ההתכוונות היא לרקמה גאומטרית, ספורה ורפפטטיבית. זה אחד מסוגי הרקמה הכי איטיים שאני מכירה, ואולי הכי אובססיבי בגלל הטבע החזרתי שלו. לכן, זה לא רק לרקום עירום, אלא להתעכב על עירום שמייצג רגע מסוים של כמיהה, ולנסות לשהות בו כמה שיותר זמן.

בכנות, אני כמעט מופתעת כל פעם שאני מסיימת עבודה, כי הן באמת לוקחות כמות זמן מאסיבית. זו הקלה ואבל כל פעם שהן מסתיימות. מעבר לזה, רקמה היא מדיום מאוד אירוטי: אלפי תנועות של מחט שחודרת שוב ושוב לתוך בד ומסמנת אותו בחוט. החומריות של רקמה ידנית היא פשוט דבר שפרינט, או רקמה ממוחשבת לא מצליחות לספק

יובל:

מעניין. אף פעם לא חשבתי על רקמה כמדיום אירוטי ונראה לי שזהו, מעכשיו זה יהיה תקוע לי בראש…

לילה:

מומלץ בחום לקרוא קטעים מהספר המכונן ״התך החתרני״ של רוזיקה פארקר – לעולם לא תוכל לחשוב על רקמה כלא אירוטית אחריו

יובל:

תגידי, והממד הלסבי/קווירי? את חושבת שהוא מובחן למי שלא מכיר את הביוגרפיה שלך? כי מה שנקרא מרחבים קווירים, זה גם דבר שאת עוסקת בו

לילה:

זו שאלה שאני חושבת עליה הרבה, ויוצא שאני גם נשאלת עליה לא מעט. לי תמיד היה ברור שהעבודות שלי מתעסקות באירוטיקה ובאינטימיות לסבית־קווירית, אבל המציאות העגומה היא שלסביות, ומיניות לסבית בפרט, היא שקופה לחלוטין. בשביל שדימוי יתפס כמיני ולסבי, פחות או יותר צריך שיהיו שתי דמויות נשיות שמכניסות ידיים אחת לתוך איברי המין של השנייה – וכל דבר אחר הוא ״עירום נשי פמיניסטי״ או מעצים או משהו בסגנון. מאוד מתסכל.

המזל הוא שאומנות ויצירה קווירית/להט״בית תמיד הייתה, ועודנה במקרים רבים, מקודדת. כי אחרת, באמת שאלא אם נציג פחות או יותר פורנוגרפיה, או פרובוקציה לשם הפרובוקציה של מה שנתפס כפרובוקטיבי בעין סטרייטית – זה לא יהיה קווירי, אלא סתם משונה.

לכן אני מנסה לקדד את העבודות, ככה שמי שהעין שלה מראש פתוחה לראות את האופציה הזאת, תוכל לזהות אותה. בתערוכה, נניח, יש במובהק שתי דמויות שונות. שתיהן ללא ספק מיניות ברמה כזו או אחרת. כל הדימוי בנוי בצורה שברור שהדמות היא זאת שכוננה את המבט – כלומר התכוונה לשלוח אותו למישהי. האם אפשר לקרוא את זה באופן מנותק מהלסביות שלו? לגמרי. אבל אני מנסה שבאסופת העבודות יהיו כמו שיותר רמזים שההצטברות שלהם מעידה על מסקנה די ברורה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וספציפית בעבודות הנ״ל, כל אחת קרויה על שם הפאטרן שמופיעה בתור הקיר שמאחורי הדמות, כשכל פאטרן מבוסס על מילים מסוימות, כמו ערה?, תזייני אותי, ו־מתי תגיעי. אז יש דיי הרבה רמזים, והם דיי עבים

יובל:

ומרחבים קווירים?

לילה:

מילה אחרונה לגבי מרחבים קווירים (יש לי הרבה מה לומר בנושא) – נקודת המוצא שלי לגבי עבודה קווירית, וחלל קווירי, היא שהם במהותם היברידיים, מטושטשים, סוטים מן התלם, וקצת dreamscape-y. ולכן חללי טקסטיל, שמערערים על מהו דופן, שיכולים לקרוס לתוך עצמם, שהם רכים – הם לא בהכרח קווירים, אבל יש שם פוטנציאל רציני ללהפוך חלל לכזה. לא בטוחה מה התרגום הנכון ל-subversive, אבל זו הכוונה

נקודת המוצא שלי לגבי עבודה קווירית, וחלל קווירי, היא שהם במהותם היברידיים, מטושטשים, סוטים מן התלם. ולכן חללי טקסטיל, שמערערים על מהו דופן, שיכולים לקרוס לתוך עצמם, שהם רכים – הם לא בהכרח קווירים, אבל יש שם פוטנציאל רציני ללהפוך חלל לכזה

יובל:

הבנתי לגמרי ואני שמח שאנחנו משוחחים כי את מצליחה לעשות לי סדר בראש, על מחשבות על טקסטיל. וקוויריות. ובכלל

לילה:

אני מאוד שמחה גם. טקסטיל וקוויריות ולמה הן שילוב כמעט מתבקש זה מהנושאים החביבים עליי, במפתיע מאוד, ואני יכולה לנהל שיחות על זה כל יום. שזה לא רחוק מהמציאות, ועדיין מוכנה לעוד

יובל:

אפרופו מציאות, מתי את חוזרת לניו יורק? הלימודים בזום או גם מגיעות לבית ספר?

לילה:

אני חוזרת עוד שבוע וחצי, אחרי שכבר ביטלו לי טיסה אחת. נקווה שזאת באמת תתקיים. רשמית, כל הלימודים בזום – כלומר, כל ההוראה. בפועל, תהיה לנו גישה לסטודיו ולסדנאות, פשוט במתכונות שונות שנראה לי יפוענחו סופית תוך כדי הסמסטר. אבל אין ספק שמדובר באתגר רציני, במיוחד בהקשר של תואר כל כך מבוסס סטודיו וחומר

לילה קלינגר | Send Nudes
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 3.10