שלמה פוזנר, בן 24, במקור מירושלים, חי על ציר גרמניה ישראל, צלם.
מהמכינה החרדית למחלקה לצילום בבצלאל
אבא שלי יליד רוסיה, הוא היה אקטיביסט שחזר בתשובה. כשלמדתי בישיבה קטנה הוא נפטר. היה בלגן בבית אז נסעתי לישיבה במוסקבה, ומשם לווינה לעוד ישיבה. לימדתי את עצמי קצת רוסית שאוכל לתקשר, כי ההורים שלי לא רצו שנגדל עם מנטליות רוסית אז לא לימדו אותנו את השפה.
בחברה החרדית אם אתה קצת סוטה מהנורמה – בן להורים גרושים, יתום, רוסי, נכה, אוטיסט – אתה מוקצה. בגיל 19 הציעו לי שידוך, לשמחתי היא לא רצתה אותי. הלכתי ללמוד במכינה חרדית מתוך מחשבה שאלך ללמוד פיזיקה, מתמטיקה או מדעי המחשב. המשפחה שלי ברובם מתכנתים, אז ידעתי שיש עסק משפחתי שאני יכול להצטרף אליו.
מהר מאוד גיליתי את עצמי מסתובב עם מצלמה כל היום בחוץ. לבר מצווה קיבלתי מצלמה מסבא וסבתא שלי. הבנתי שבבצלאל אני לא צריך ציון גבוה, רק תעודה כלשהי. ליום הפתוח של המחלקה לצילום הלכתי עם כיפה. בראיונות שמתי אותה בכיס, וכשהגעתי ללימודים כבר הורדתי אותה לגמרי.
לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה
המשפחה קיבלה את זה קשה מאוד: אחי הגדול לא דיבר איתי שנתיים, ממש התעלם ממני. למרות השוני הקפדתי להגיע לבילויים המשפחתיים ולדבר עם כולם. השנה הראשונה בבצלאל הייתה קשה. המשפחה שלי הייתה הולכת למוזאונים אבל לא של אמנות – מוזיאון יהלומים, מוזיאון בנק ישראל, כי אמנות זה ״לא תעשה לך פסל״… אז לא הכרתי שמות של אמנים, וגם יש לי בעיה לזכור שמות לועזים, כי גדלתי רק עם שמות יהודים.
לאחר תהליך החזרה בשאלה, הפצעים עדיין פתוחים. מי שחוזר בשאלה מלכתחילה יש בו הרבה כוחות, אומץ ותעוזה. אתה רגיל לחוויות רוחניות, אני לא חושב שאדם לא דתי יכול להבין את זה: לבכות מטקסט של תפילה, ללכת ברחוב ולדבר עם אלוהים. ואז פתאום אין משמעות לשום דבר.
הייתי עושה מלא אסיד, שותה המון, רב עם חרדים בשוק. יש חבורה שבאים לשוק לפני שבת, צועקים שבס ודואגים שהחנויות יסגרו. הייתי מצלם אותם, הם הגישו נגדי כמה תלונות במשטרה. כשאני יושב בשולחן שבת, אני שואל את עצמי איפה שלויימי, הילד הקטן, הוא כאילו נמחק לי מהחיים. אני מתבונן עליהם כמו אוביקטים צילומיים, מושא אנתרופולוגי. להיות צלם זו כבר החלטה של לא להיות בסיטואציה, אלא להתבונן במה שקורה.
להרים את המבט כשנכנסים לכנסייה
במהלך השנה השלישית בבצלאל כבר הרגשתי שמיציתי. רוב מה שעשיתי היה קשור לדת, והיו ממתגים את זה הרבה פעמים כפרובוקציה. הרגשתי שקצת הוציאו ממני דברים צהובים, שאני צריך להביא את מה שציפו מחרדי לשעבר להביא. אז גם הכרתי את מי שהיא חברה שלי היום, גרמניה שהייתה בחילופי סטודנטים. ואז הבנתי שזו ההזדמנות שלי לעוף מפה.
עברנו לגרמניה ואנחנו גרים בעיר בדרום שנקראת פורצייהן. הנצרות היא דת רומנטית כזאת: בילדות היו מספרים לנו עלילות דם, שכמרים חוטפים ילדים יהודים ושמים אותם במרתף, ותמיד רציתי לראות את המרתפים האלה. אני זוכר שפעם אחת בכריסמס, הייתי בישיבה ושמעתי רדיו בסתר. הקשבתי למוזיקה מהכנסייה בבית לחם, ונעתקה נשמתי מהיופי הזה.
הבגדים, האדריכלות, להרים את המבט כשנכנסים לכנסייה: זה שובה לב. ומצד שני יש את הדברים הקשים האלה, הברזל הזה שמציין אנשים שמתו בצידי הדרך בגרמניה. הם הבינו את הכוח של אסתטיקה ואת החיבור הזה של להראות את אלוהים.
כובע סגול של קרדינלים מהוותיקן, מגפיים כתומות של חוואים
יכול להיות שאם הייתי חילוני הייתי בכלל הולך ללמוד אופנה, אבל אני מאמין שכחרדי לא יכולתי להיות משהו אחר. אני משתמש בצילום כמדיום: התחלתי כמו כל מי שמרים מצלמה, לצלם את העולם הקיים. לאט לאט הבנתי שאני לא מעוניין להיות דוקומנטריסט. היה לי קורס אופנה בבצלאל עם מיכל חלבין, ומשהו ממש נפתח לי שם. התחלתי לביים תמונות: עניין אותי פיסול ושימוש ברדי־מייד. הייתי מוצא שטויות ברחוב, משלב כל מיני בדים, דגלים, זה היה נחמד להשתעשע.
אני מאוד אוהב מדים, צבאיים, של דתות, נזירים. יש לי בבית שני ארגזים של מכנסי צבא, ציציות, בגדי כמורה. אמא של חברה שלי מתקנת בגדים ישנים לכנסיות ולמוזאונים. הרבה פעמים כנסיות עושות סדר בביגוד הישן, ומביאות לה את מה שלא רוצים, לפעמים בגדי כמורה מלפני 200 שנה. אז היא הביאה לי כובע סגול של קרדינלים מהוותיקן. השתמשתי בו בצילום עם חברה שלי, ושילבתי את זה עם מגפיים כתומות של חוואים; אני פשוט מת על הכתום הזה עם הפלאש.
אני מנסה לייצר בצילום מין טקסים דתיים חדשים, לבוש חדש, לפרוץ את הגבולות של הדת עצמה. בצילומים שעשיתי לסטודנטית לאופנה בגרמניה שילבתי פרוכות. גדלתי עם האסתטיקה הזאת. אבל אני לא רוצה להתעסק בקלישאה של היהודי הנודד עם הפאות והזקן, דווקא בחברה הליטאית שממנה הגעתי, היו הולכים עם זקנים מגולחים, דואגים לנראות, מתוקתקים, שמים בשמים.
צילום בעולם החרדי זה משהו מקובל, כי אצל חרדים צילומי חתונות זה משהו מאוד מפואר. תמונות מאוד קיטשיות, מנסים לייפות את המציאות. הייתי עובד כעוזר צלם בחתונות של דוסים, ממש אהבתי את זה.
מהגר בארץ שלי
כשחזרתי בשאלה תחומי העניין שלי ושל המשפחה נהיו מאוד שונים, ובאמת היה איזה נתק. בסופו של דבר בזכות הצילום הקשר עם האחים שלי השתפר, זה היה תרפיה. המשפחה כבר התרגלה שאני מצלם אותם, כל אחד מגיע ועושה את הפוזות שלו למצלמה.
את התמונה של הבחור במדי צבא צילמתי בפורים בישיבה. הוא על הרצף האוטיסטי, ואהבתי את השבריריות שלו עם הבלון, את איך שהוא עומד עם כל האגרסיביות הצבאית הזאתי. חרדים לא אוהבים את ״הצבא החילוני״, אבל להתחפש לחייל אומר שיש לך נשק ואתה יכול להרוג ערבים. הם גדלים על שנאה, גם על אנטי ציונות, אז אין שום סיבה שבגיל 19 כשאני עוזב את הדת, אני אנופף בדגל.
ברחתי מהעבדות של הדת, למה שאני אפול לעבדות של הלאומיות? אני רוצה את החופש שלי, אני גם לא אוהב להרגיש שייך למשהו. אני מגדיר את עצמי קצת ניטשיאני, הכל יכול להיות והכל לא יכול להיות. העולם החרדי הוא כמו גטו, אין טלוויזיה, אין רדיו, אין מוזיקה לא חרדית. אני מהגר בארץ שלי.
אני לא יכול נגיד לצאת עם בחורה ישראלית, הפערים מאוד גדולים: ללמוד את הקודים החברתיים, איך לדבר, איך להתלבש, מה לשמוע. אבל אני מתחבר מאוד בקלות עם אנשים, ואני קורא את המפה מאוד במהירות ומגיב אליה בהתאם. אני חושב שזו תכונה גם די טובה לצלם.
מוות, קודש ומיניות
את התמונה של שתי הנשים הערומות והטלית הצגתי בבצלאל, ואמרו שזו פרובוקציה. עכשיו עשיתי פרויקט עם רקדנית בגרמניה עם הטלית הזו, ואני מנסה לעשות פרויקט שקשור למוות ולמיניות; לחבר את זה.
החטא של האוננות היה לי מאוד קשה כילד חרדי. מתואר בספר ראשית חכמה מה קורה בגיהנום: קראתי את זה בגיל 14, הייתי ילד מבוהל. המוות ליווה אותי בצורה קשה, ממש חרדות. אי אפשר לברוח מזה, אנחנו בני אדם, אתה בחור ישיבה ואין אינטראקציה עם בנות. זה החיבור הראשון שלי בין המיניות למוות, לחטא ״הכי גדול״, המין.
או אונס: הרבה מחברים שלי שחזרו בשאלה נאנסו. היה לי חבר אחר שהתאבד לפני כמה שנים. בלוויה אחת החברות שלו בכתה, וזה היה נראה כאילו יש לה אורגזמה מינית. וזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של החיבור הזה אצלי בראש, בין העצב הכי גדול לבין ההנאה הכי גדולה.
לא מאמין באמנות
אני לא חושב שאמנות זה חשוב. היא אולי הכרחית, אבל יש הבדל. אקטיביזם לדוגמה הרבה יותר משפיע על העולם, ואם אין לאמנות את הפן החברתי, וזה רק לחלוק את העולם הוויזואלי שיש לי בראש… לא יודע אם זה חשוב כמו להיות רופא.
זה מה שהגעיל אותי בבצלאל, כל השיח הזה של ״אנחנו כאמנים אחראים״. קודם כל אתה לא אחראי על אף אחד, והעולם הזה מסחרי ומאוד ציני. האמנים אולי עושים את זה בצורה נאיבית, אבל הגלריסטים רוצים כסף. אם בסופו של דבר מדובר על חוויה, אז אפשר גם חדר בריחה, לא חייבים אמנות.
אם אתה רוצה כאמן לעשות ״חוויות״ לאנשים, אני לא צריך לממן את זה. אם אני אממן את זה, אז אני אממן אברכים בכולל, גם הם עושים חוויות. אני עושה את זה כי זה מה שאני אוהב; אני לא רואה את עצמי עובד כמזכירה במשרד עורכי דין.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
יש אנשים שעסוקים עכשיו בלמצוא מה לאכול, בלחיות. מה זה משנה לראות איזה ציור, שאין להם בכלל אפילו נקודת פתיחה לקרוא אותו. אבל אני חושב שדווקא צילום או קולנוע הם מדיומים שמדברים לכל אחד. אם אני אראה לאמא שלי תמונה של רן האנג או רוג׳ר באלן, תהיה לה יכולת קריאה מסוימת; יש שם בן אדם, חפצים. אבל אם אני אראה לה ציור אבסטרקטי, אין לה שום מושג איך להסתכל על זה.
מפריע לי שאנשים עם כסף מדברים על אחריות. כשאנחנו שואלים את עצמנו האם לקנות עכשיו סלט בבית קפה ב־50 שקל, יש אנשים שלא יודעים איך הם יקנו קוטג׳ מחר. האחים שלי הולכים למכולת ומשווים מה יותר זול ברמה של עשרים אגורות. אני מרגיש שהשיח כל כך מנותק מהמציאות, כי אני באמת חי בשני עולמות.. זה לא צריך להיות כזה מורם מהעם. בגלל זה חשוב לי מאוד אינסטגרם ופייסבוק: כולם יכולים לראות. למרות שאני מקבל הרבה קללות מחרדים על הדברים שאני מעלה.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
The post 20 ומשהו // שלמה פוזנר appeared first on מגזין פורטפוליו.
