בית לאמנות ישראלית, שנוסד לפני שבע שנים על ידי רודי בינט וגדעון עפרת, ומנוהל בתנופה ובחזון על ידי עידית עמיחי, מציע עצמו היום כזירה מיוחדת במינה למען האמנות הישראלית, שלא הייתה לה מעולם. אחד מקורסי הדגל של הבית הוא הקורס תולדות האמנות הישראלית, שמועבר בשני סמסטרים ומציע הכרות עם הכרונולוגיה הלינארית של האמנות הישראלית.
״לאורך השנים, נושא האמנות הישראלית בתוך החוגים לתולדות האמנות ובבתי הספר לאמנות, היה נושא אחד מתוך שורה של נושאים היסטוריים ולימוד של אמנות מודרנית קלאסית מערבית״, אומרת טלי תמיר, אוצרת וחוקרת, המרצה בקורס שיפתח מחזור חדש בחודש אוקטובר ויועבר באופן היברידי: מקוון ופרונטלי.
״בית לאמנות ישראלית שינה את התמונה: לא רק שהוא העמיד את האמנות הישראלית במרכז עניינו והצהיר שהוא מקדיש את כל משאביו ללימוד ולהרחבת המבט על השדה המקומי, אלא שהוא הפך אבן שואבת למרצים צעירים, לאמנים ולסטודנטים מתעניינים, ואפשר דיונים פתוחים ורלבנטיים על אמנות ישראלית, בזמן אמת״.
טלי תמיר. צילום: בית לאמנות ישראלית
ראובן רובין. צילום: יאיר טלמור
מיכל נאמן. צילום: ויקיפדיה
בוריס שץ בפתח בצלאל. צילום: The schatz house
״בית לאמנות ישראלית איננו מוסד אקדמי, ואינו מנפיק תואר אקדמי לתלמידיו על אף מיקומו בתוך בנייני המכללה האקדמית של תל אביב יפו, והנאתו מתנאי הלימוד המעולים שהיא מציעה״, מדגישה תמיר. ״אך חסרונו מתגלה כיתרונו: דווקא מעמד הביניים שלו, בין האקדמיה הפורמלית לבין מוסד פתוח וחופשי, מאפשר לו גמישות פעולה, יכולת תגובה מהירה ואפשרות להיות מעורב בסצנה הרוחשת של עולם האמנות הישראלי, מבלי לחוס על כבודו או על יוקרתו.
״להיפך: בית לאמנות ישראלית רואה עצמו כחלק מעולם האמנות הישראלי, כידיד של אמנים וכבית של מרצים, חוקרים, הוגים מכל סוג, שיש להם מה לומר על אמנות ישראלית ועל התרבות המורכבת והמסוכסכת של הארץ הזו, כפי שהיא משתקפת במגוון האמנים הפועלים בתוכה״.
דיאלוג עם דור האבות
״קורס המבוא של הבית – הקורס ההיסטורי הבסיסי של תולדות האמנות הישראלית, מראשיתה ועד ימינו: תיחום־זמן שהולך ונעשה בעייתי לדחיסה בשנה אחת, ככל ששנותיה של האמנות הישראלית מתרחקות מהמאה הראשונה, וכבר מגיעות ל־120 – הוא עדיין הקורס הבסיסי, שבלעדיו אי אפשר לנוע בבטחה במרחב של האמנות העכשווית בישראל״, אומרת תמיר.
״הקורס הבסיסי הזה מבקש לומר שדי להתעלם מהיסודות, די לבטל את יוחנן סימון לטובת ג׳ספר ג׳ונס ואת זריצקי לטובת ריכטר. האם יש לנו יכולת לנהל דיאלוג עם דור האבות של האמנות הישראלית? האם נתמיד לדבר על גוטמן כעל ׳צייר קוריוזים מקומי שמצייר חמורים׳, כפי שכינה אותו זריצקי, או ננסה להבין לעומק את תפקידו בתרבות ובאמנות הישראלית/ציונית?״.
רות שלוס. צילום: מיכל יעקובסון
יוכבד וינפלד. צילום: ויקיפדיה
לארי אברמסון. צילום: מיכאל חי
את קורס המבוא לאמנות ישראלית ״ירשה״ תמיר מגדעון עפרת ובנתה אותו באופן כזה שנותן אוריינטציה בסיסית למשתתפים, מבהיר את הכוחות וכוחות הנגד, זרמים, תת־זרמים ואמנים חתרניים, בניסיון לייצר תמונה שלמה על האמנות הישראלית.
״כל מי שמוכן לצאת למסע הזה, מובטח לו שיצא ממנו עם ידע בהיר יותר על איך נולדה, התפתחה והתבגרה האמנות הישראלית, האמנות היחידה בעולם שיש לה תעודת לידה ומיילד רשמי״, מסכמת תמיר. ״אנחנו – חוקריה ומפרשיה – שמחים על הבמה שמאפשר לנו ׳בית לאמנות ישראלית׳ לדבר בה נכבדות״.
ההרשמה לקורס תולדות האמנות הישראלית בעיצומה. הקורס מועבר בשני סמסטרים באופן היברידי – מקוון ופרונטלי – ויתארחו בו האמנים לארי אברמסון, חנאן אבו־חוסיין ונועה רז מלמד.
ימי א׳ בשעות 17:00-18:30, בתאריכים 18 באוקטובר 2020 עד 3 בינואר 2021.
הרשמה ופרטים באתר בית לאמנות ישראלית >>
חנאן אבו חוסיין. צילום: קירה קלצקי
יוסף זריצקי. צילום: ורנר בראון
The post מחזור חדש לקורס תולדות האמנות הישראלית בבית לאמנות ישראלית appeared first on מגזין פורטפוליו.
