יובל:
הי הדר, בוקר טוב, מה שלומך? ואיך עוברים עלייך חודשי הקורונה עד כה?
הדר:
האמת שאלו זמנים סוערים במיוחד… גם לעבור את זה עם תינוק. שני דברים חדשים ומהותיים במקביל. איך אצלך?
יובל:
כן… אצלי בסדר, רגוע באופן יחסי. והנה, בכל הכאוס יוצא לך ספר חדש – אחת מלבדה – אז קודם כל מזל טוב! ספרי עליו קצת?
הדר:
זו נובלה גרפית שהשקעתי בה את נשמתי 
הגיבורה שלו, לכאורה, היא דמזל (Damsel), יצור היברידי, שילוב של עלמה וחרק. ומה שקורה בו בצורה די פשוטה הוא מסע מלידה עד מוות, גלגול חיים… משהו שיכול לחזור על עצמו שוב ושוב. גם מבחינת סביבת ההתרחשות זה עולם ראשוני של סביבת הטבע הכי בסיסית. וכמו שכתבה העורכת המדהימה נורית זרחי, זה דיוקן עצמי של איך האני חווה את העולם.
רציתי להעביר את החוויה של המפגש – ספציפית שלי, אבל גם בצורה רחבה יותר – של אדם מול עצמו, מול הסביבה, מול אנשים אחרים, שאלות ותהיות וחרדות שעולות בדרך, ושאין להן תשובה. מתוך תחושה תמידית של להיות חשופה במסע הפנימי והחיצוני מול העולם, ואיך החושים גם חשופים ומגיבים לכל מה שקורה. והעור השקוף של הדמות, סימל את הרגישות של החושים במפגש עם העולם החיצוני.
משהו שאתה לא יכול לראות בגירסה הדיגיטלית אי שם בלונדון, הוא שיש לספר הזה גם גייטפולד (כפולה שנפתחת הצידה), ובכלל שההבטים הפיזיים שלו משמעותיים ושייכים לסיפור. ובהקשר זה אני צריכה להודות לתמיכה של המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס, שאיפשרו הפקה כל כך יקרה, שאחרת אי אפשר אפילו לחלום עליה…
יובל:
נייס. איך ומתי נכנסה נורית זרחי לתמונה?
הדר:
לפני שנים רבות למדתי אצלה סמסטר. התחברנו מיד, הפכנו לחברות, אחר כך גם לשכנות. היא ליוותה אותי בהרבה טקסטים שכתבתי בשנים האלו, עם נקודת המבט שלה, הכל כך רגישה. היא הצליחה להבין הרבה פעמים מה אני רוצה להגיד, גם במקומות שאחרים לא הבינו.
השפה שהיא משתמשת בה, גם כשהיא מדברת סתם ביום־יום, פשוט מעוררת השראה ויחודית לה. אני מאוד מאוד שמחה על החיבור הזה שנוצר בינינו
יובל:
מעניין אותי מה הייתה ההתחלה של הספר: טקסט? איור? רעיון? ואיך זה התקדם משם, עבדת לפי סדר הכפולות? ספרי קצת על התהליך
הדר:
כמו הספר שהוא כולו סבוך בתוך עצמו ומעגלי, גם העבודה עליו הייתה כזו. הוא התחיל כרעיון, בצורת שיר קצר, לפני שנים רבות (אין כמעט זכר לשיר המקורי בספר). והוא המשיך בציור: דווקא שם, בציורים המוקדמים, יש קשר וגרסה ראשונית לכמה רגעים משמעותיים שחזרו.
כמו הספר שהוא כולו סבוך בתוך עצמו ומעגלי, גם העבודה עליו הייתה כזו. הוא התחיל כרעיון, בצורת שיר קצר לפני שנים רבות, והוא המשיך בציור. דווקא שם, בציורים המוקדמים, יש קשר וגרסה ראשונית לכמה רגעים משמעותיים שחזרו
אחרי שנה או שנתיים אפילו מאז הדבר הראשוני ההוא שנפסק במפתיע והשארתי מאחור, התחלתי ללמוד בתוכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות. התחלתי בכלל פרויקט אחר – ופתאום הייתי חייבת לחזור לדבר הזה; לסיפור־שיר הזה. הרגשתי שהתחלתי משהו שלא סיימתי, כאילו שעד שאני לא מסיימת את זה אני לא יכולה לעשות משהו אחר; מעין תחושה שזו ההתחלה – ואני צריכה להתחיל בהתחלה.
הרגשתי בצומת דרכים, ושהגוף זה דבר מגביל ביחס לכל מיני שאיפות גדולות. זה היה נראה לי כמו הבסיס: קודם כל ליצור משהו שמדבר על התחושות הכי ראשוניות והכי כלליות. כאילו אם הייתי במצב הראשוני שלי שהוא עובר, שרואה את החיים מחוץ לזמן; מה היה לי להגיד על העולם
יובל:
אז בואי נעבור לתכל׳ס, יש רעיון והיו טקסטים ומחשבות. מה עכשיו?
הדר:
אין תכל׳ס. התהליך הוא חלק בלתי נפרד מהתכל׳ס במקרה של הספר הזה…
החזרה לעיסוק בדמות ובעולם שלה, התחילה בדמות כשהיא עובר. חקרתי אותה אפשר לומר: ציירתי אותה באותה תנוחה וזוית בדיוק בהרבה הרבה גרסאות. זה הוביל אותי ליצור וידאו ארט של החרק־יונק העוברית הזו שמתפתחת ומשתנה, באופן כמעט בלתי נראה, מוקרנת בתוך בור (או רחם), תהליך שחוזר על עצמו בלופ.
ישב איתי שעות ארוכות על האנימציה שחף רם, שהוא גאון והיצירות האישיות שלו מדהימות. מכיר? אני מעריצה אותו. הוא השקיע בי מזמנו, עזר לי עם היצירה שלי. בכלל, הפרוייקט והתהליך הזה כל כך חשובים לי כי היו לאורכו המון קשרים עם אנשים יצירתיים שאספתי מהם המון השראה וכוחות ליצירה שלי
יובל:
ואחרי הווידאו?
הדר:
אחרי הווידאו – שהיה גם הצבה וגם עבודת סאונד – הייתי חייבת לבנות ליצורה עולם שיעטוף אותה. לא יכלתי להשאיר אותה לנצח להתפתל בתוך בור… אז המשכתי להצבה שעשיתי גם במסגרת לימודי ההמשך, והוצגה בירקון 19, גלריית המדרשה.
היה לי צורך ליצור עולם מוגן, פנטזיה, אבל לא פנטזיה אידיאלית ויפה חלילה; פשוט שיהיה עולם. בתור מישהי עם ״עור דק״ מאוד, התחושה שהעולם החיצוני מציף את החושים, התחלתי לצייר על קירות גדולים, להקיף את הדמות ביער, בשורשים. אבל זה לא יער עשיר או יציב במיוחד: בסופו של דבר יצא לי יער שברירי ומתקלף כמו הגוף של הדמות; כמו הכנפיים שיכולות להקרע.
ההצבה הייתה מורכבת מציורי ענקיים, שקראתי להם ״קירות ניידים״ כי ציירתי בשפכטל וצבעי קיר על ניירות שחיברתי לגודל של קיר. והם עדיין מסתובבים איתי בין בתים. משם התחיל להתגבש רעיון חשוב שחוזר על עצמו גם בנובלה הגרפית
הצבה בירקון 19. צילום: ורדית גולדנר
צילום: מור שמושקוביץ
מה שהתרחש בקוביה הלבנה
יובל:
או! איך כל הדבר הזה הופך לספר
הדר:
בעקבות ההצבה הזו, כשהספר ״אחת מלבדה״ כבר בראש, וברור לי שהוא יכתב ממש עוד מעט, כתבתי ספר נוסף והכרחי מבחינתי: ״מה שהתרחש בקוביה הלבנה״, שהתחיל כשיר שנכתב בהשראת ההצבה, הדמות (שזו אותה דמות כל הזמן, שים לב) ותהליך היצירה שלה. הספר הוא על החוויה של יצירה בכלל; על הלידה של דמזל כקונספט. היצור שמתפתח הוא היצירה שמתפתחת.
ואז לקחתי את כל מה שאספתי עד אותו רגע וכתבתי משהו חדש, שכולל את כל המטען הזה שצברתי. ערכתי וערכתי וערכתי. ואז ציירתי. והציורים עשויים מהמון שכבות וחומרים. חתיכות קולאז׳ שאספתי עוד מהשיר הראשון ב־2013 נמצאות בתוכו
יובל:
יפה! תגידי משהו על ההבטים הפיזיים שהזכרת בהתחלה? שלא עוברים בגרסה הדיגיטלית?
הדר:
המאיירת קרן כץ מהוצאת ברחש, שהוציאה לאור את הספר, כתבה ש״ההתייחסות לספר כאוביקט אמנות, ההקפדה על הפקה, על איכות הנייר, הצבע, הגודל, הצורה, אתגור הפעולות הספרותיות שנלקחות כמובנות מעליהן, כמו דפדוף, מידוף (איך הספר נראה על המדף), חוש המישוש, ואפילו הטקטיליות והאופן שבו הדיו מוזרק על הדף ומאפשר עומק של צבע (כן! לנייר יש עומק, יש בו מכתשים, הוא אינו דו־ממדי), כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהמדיום ומה׳סיפור׳״.
הבחירה בנייר הייתה אחרי הרבה נסיונות למצוא נייר כמה שיותר חושי. הדף הנפתח נועד להדגיש ולהעצים רגע מהותי בסיפור. כשדמזל מגיעה למפגש עם ״האחרים״, כמוה, גם הקורא נאלץ לצאת מגבולות הנוחות שלו; מגבולות הספר.
הבחירה בנייר הייתה אחרי הרבה נסיונות למצוא נייר כמה שיותר חושי. הדף הנפתח נועד להדגיש ולהעצים רגע מהותי בסיפור. כשדמזל מגיעה למפגש עם ״האחרים״, כמוה, גם הקורא נאלץ לצאת מגבולות הנוחות שלו; מגבולות הספר
כדי להתעמק בפרטים, כדי לראות מה שהיא רואה ולחוות מה שהיא חווה, הוא צריך להיות מוצף בחוויה: הספר חודר לעולם של הקורא באופן שלא ציפה לו אולי, שלא תוכנן, הוא צריך לעשות פעולה ממשית של פריסת הידיים בעולם הפיזי – כדי לראות את הציור. במקור היו עוד דפים נפתחים שנועדו ליצור אפקטים חושיים כאלו, שמתערבים בעולם החיצוני, שהספר פורץ את הגבולות של עצמו. כמו כפולה שנפתחת הרחק כלפי מעלה, כשדמזל עולה לראשונה מהאדמה לשמיים…
יובל:
אז איזו חוויה אם כך את מזמנת לקוראים? מה חשוב לך שיקרה בזמן שהם מדפדפים וקוראים? אחרי?
הדר:
התקווה שלי היא שמי שקורא – ולא פחות מזה מתבונן בספר – יתעמק בו ויבין שכדי להבין, הוא יצטרך לחזור על אותה הפעולה שוב ושוב; שכל הפרטים הקטנים ששתולים בפנים, שכל השכבות על גבי שכבות, שכל הרמזים וכל החזרות, הם משהו שיכניס את הקורא לאותו הלופ שהספר נמצא בו. זה יכול להמשך לנצח, כאותה חתיכת קולאז׳ שהופיעה ״לראשונה״ בגופה של הדמות, הסתתרה בקליפות גזע עוד כשהייתה ביער, והופיעה שוב מתחת לאבן במדבר.
ויש כל כך הרבה רגעים כאלו, נסתרים, שעד שמוצאים אותם, כבר שוכחים מה ואיפה היו הקודמים (ככה לפחות אני חווה את זה), וצריך לחפש שוב. וכך הלאה…
ומה אני רוצה שיהיה אחרי? אם חייב להיות אחרי ולא נכנסים לנצח ללופ (ועדיף כך), הייתי רוצה שהספר, הרעיון, ישארו במחשבה, כמשהו שאפשר לחזור ולבחון אותו בעתיד ב״סטייט אוף מיינד״ חדש, נקודה חדשה שאותו קורא נמצא בה בחיים (זה נכון לכל ספר ולכל יצירה).
נראה לי שזו שאיפה אנושית סבירה, לא בהכרח משהו שבאמת יקרה, אבל כשאיפה – שמשהו שאנחנו עושים ישפיע הלאה. בעיקר באמנות זו הדרך של אמנות להיות ולהיווצר, על גבי שכבות קודמות ותהליכים קודמים
The post הדר ראובן רואה את החיים מחוץ לזמן appeared first on מגזין פורטפוליו.
