גיא אדות | מנהרות
מנהרות הוא סרט אנימציה קצר המבוסס על סיפורים אמיתיים שקרו במבצע צוק איתן בעזה. הסרט מביא לידי ביטוי את הניתוק בתפיסת חוויית המלחמה של החיילים, על ידי שימוש באלמנטים ממשחקי מחשב שהם חלק בלתי נפרד מהדור שלהם.
כשראיינתי את ח׳ על המבצע בעזה, הוא סיפר לי שהיו שם ״מלא צחוקים״, כאילו הם לא יכולים להיפגע; הם היו ב־God Mode. החלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלו כמו משחק מחשב ולהביא את החוויות של ח׳ אל הצופים.
ח׳ הוא אדם יקר לי (שהעדיף להישאר בשם בדוי ולא להיחשף). הוא סיפר לי את הסיפור שלו במשך כמה שעות, והייתי צריך למקד את כל החוויות שלו לחמש דקות של סרט קצר. כך, הסרט בנוי משלוש שפות שונות של ארט. עזה: סקיצתית ומקוטעת, כמו זיכרון קצת מחוק אבל עדיין מאוד חד וקשה. החיילים: יותר קומיקסים, כאילו הם לא מתאימים למקום שהם נמצאים בו. והמשחק: אנימציה בסגנון פיקסל ארט. שלושת האלמנטים מתלכדים לכדי סרט אחד.
הסרט לא בא להביע עמדה פוליטית (אם כי יכול להיות שהוא מוטה, כי קשה להימנע מכך לחלוטין), אלא בא להעלות שאלות מוסריות ולהציג את החוויות של אותם חיילים. רציתי להעלות גם שאלות מוסריות ש־ח׳ היה צריך להתמודד איתן כמו האם נכון לתת לילדים (החיילים הם הילדים של כולנו) פקודת ירי על ילדים, או יותר נכון לשאול, האם זה מוסרי לשים אותם בסיטואציה כזאת מלכתחילה?
גיא אדות | מנהרות
שי שמחוני | מוזיאון השדים
יוצרים רבים מתמודדים עם פחדים וחששות שמלווים אותם לאורך דרכם האמנותית; פחדים פנימיים שנעים על הגבול בין מציאות קשה להזיה מטורפת. אלו יכולות להיות טראומות כואבות מהעבר, דפוסי מחשבה שנחרטו (קשיים אישיים או תכונות אופי), חרדות עתידיות וכל דבר שיכול להטריד את היוצר. לא משנה כמה ותק או הצלחה חווית – לכולנו יש את השדים האישיים שלנו.
מוזיאון השדים הוא סדרה של 15 כרזות מאוירות על פחדים של יוצרים. את הסדרה מלווה חוברת טקסטים, שמציגה את הסיפור האישי שעומד מאחורי כל כרזה. הסיפורים האישיים של היוצרים הגיעו מתוך שאלון שכתבתי, בהשראת הספר ״דרך האמן״ מאת ג׳וליה קמרון.
מעבר להצצה אל עולמם הפנימי של יוצרים ולרקע שבתהליך היצירה, רציתי לדבר ולתת השראה לכל אדם – לרתום את הפחדים והחרדות הנסתרים שלנו כדי להציג את הכוח שבהזדמנות לשתף ולהודות בהם.
שי שמחוני | מוזיאון השדים
דניאל רון | הנך מוזמן/נת
במהלך הלימודים התחלתי בבירורים רפואים בשל מצב בריאותי לא יציב. מקור הבעיה לא היה ידוע, עברתי בין רופאים רבים בהתמחויות מגוונות ללא אבחנה קובעת. הפתרון היה סמוי מן העין, הועלו בפני בעיקר הצעות חוזרות ונשנות בטיפול נפשי. לאחר שנתיים וחצי של בירורים, בסוף שנה ג׳ ועם תום תקופת ההגשות שבה חבריי הקרובים תיארו אותי כ״סמרטוט עם רגליים״, התגלה ממצא שמשמעותו הייתה גילוי מהיר של המחלת הסרטן.
צפו בי תחושות של שמחה/ הקלה/ אופוריה אמיתית, ואלו נצרבו בי עמוק. סוף־סוף קיבלתי אישורים על התחושות הגופניות שחוויתי לאורך תקופה כה ארוכה, שתחושתיי מתיישבות היטב עם המציאות. בתחילת הגיבוש הקונספטואלי לפרויקט הגמר ניסיתי למצוא מקומות דומים בתרבות, בעיצוב ובאמנות שבהם התעסקו במחלה ובייצוגייה באופן לא קונבציונלי, ונתקלתי במחסור בפרספקטיבה של גילוי מחלה כרונית כפרספקטיבה בעלת שמחה.
העדר יצוג מסוג זה חידדו עבורי את התחושה שמחובתי לנסות ולהנגיש את גילוי הסרטן, לתווך את התחושה האופורית שחוויתי בעקבותיו, שאמנם לא נראית בעין הרווחת בהקשר של גילוי מחלת הסרטן, אך קיימת בקרב אנשים המגלים מחלות כרוניות. שתי התייחסויות מעולם התרבות והאמנות הישראליים היוו עבורי השראה: עבודתו של גדעון גכטמן, ״חשיפה״, מיצג שהוצג בגלריית יודפת בשנת 1973; ומסיבת הפרידה של דן בן אמוץ, שהתקיימה בשנת 1989 במועדון ״החמאם״ ביפו ושודרה בערוץ הראשון.
יצירתו של גכטמן והפקתו של בן אמוץ העניקו לי את הכלים להתייחס באופן מישיר מבט ובלתי מתחנף בתחושות בדימויים ובדוקומנטים. בפרוייקט הגמר שלי יצרתי וידאו ארט המייצג את סיפור הגילוי שלי באמצעים של קולאז׳ גס עם דימויים רצים על פי העיקרון של מיקס, במטרה להדגיש את החוסר שליטה והתפרצות הרגשית.
דניאל רון | הנך מוזמן/נת
יעל אושמן | שלום
״שלום״ הוא ספר האוצר בתוכו איורים לשירים של זמרים ישראלים, שהעזו לדבר על המחיר של המלחמות ועל הצורך בשלום בארץ ישראל. השירים שאיירתי בספר הם יצירות שלמות כל אחד לחוד, אבל ביחד הם יוצרים יצירה חדשה ושלמה בפני עצמה. בחרתי לאייר אותם כדי לתת להם עוד ממד חזותי, פרשנות נוספת.
באיורים בחרתי לברוא עולם שעשוי רק מאנשים, כי המלחמה היא מבני אדם: אנשים הם שיוצרים את המלחמה בכל פעם מחדש; הם שסובלים מההשלכות שלה, והם אלה שיכולים למנוע אותה.
חמישה מתוך 15 השירים בספר צונזרו בעבר על ידי תחנות רדיו שונות, בטיעון שהם עלולים לפגוע במורל החיילים. בתחילת העבודה על הפרויקט חשבתי שאתמקד רק בהם כדי לתת להם במה ושאנשים יחשפו אליהם. אבל, תוך כדי העבודה על הפרויקט, החלטתי להרחיב אותו לספר שלם של שירים בנושא מחיר המלחמות והצורך בשלום, גם כאלה שלא צונזרו, בשביל ליצור אנתולוגיה שלמה בנושא ולא להתמקד בצנזורה.
יעל אושמן | שלום: את ואני והמלחמה הבאה
אולי זה השלום
חד גדיא
חייל של שוקולד
חוסאם שאער | 5/7
זה קרה לפני שנולדתי: אנשים החליטו לא לקחת דרכון ישראלי, בתקווה שיום אחד אנשי מג׳דל שמס יחזרו לסוריה. זה היה ב־1982. הזמן חלף ועבורי הנושא לא נפתר. מעולם לא ניתנה לי האפשרות להביע את דעתי בנושא. מה הדרך הכי פשוטה לספר לבן אדם שנולדתי וגדלתי ללא לאום וללא זהות? לספר שאני Undefined, במקום לספר את כל הסיפור של 1982?
בפרויקט הגמר התייחסתי לכך שמסביב לכל אדם יש מערכת מעגלים ושהיא חייבת להתקיים. המעגלים הם אלה שמגדירים אותו כפריט או מגדירים איפה הדברים נמצאים ביחס אליו. במקרה שלי אחד מהמעגלים חסר וזה המעגל החמישי: חוסאם באמצע (מעגל ראשון); הבית של חוסאם (מעגל שני); מג׳דל שמס, הכפר של חוסאם (מעגל שלישי); רמת הגולן, האזור של חוסאם (מעגל רביעי).
ואז: ישראל או סוריה? זה המעגל החמישי שחסר בחיים שלי. אחריו יש יש את אסיה במעגל השישי ובסוף את היקום במעגל השביעי. בניתי את הפרויקט סביב המעגל החסר וכך מצאתי את השיטה הקלה לספר על המצב שלי.
בסופו של דבר הפרויקט בנוי מארבעה אלמנטים: שבעה מסכים שבהן אני מציג את אמא שלי מכינה לחם; סרט שבו צילמתי את עצמי מדבר לאף אחד; איור של זכרונות מהילדות; ומיצב שבניתי מחומר גלם פשוט.
חוסאם שאער | 5/7
הדס דבי | הכבש הששה־עשר 2020
בחרתי לאייר ספר ילדים למבוגרים עם טקסטים קלאסיים של ״הכבש הששה־עשר״, וליצור להם פרשנות חדשה המתייחסת לקונפליקטים בחברה הישראלית. ההשראה לעבודה נבעה מהנאיביות שבספרי ילדים ומהיכולת להעביר מסר במילים פשוטות.
כטכניקה בחרתי לעבוד בצורה רישומית וריאליסטית היוצרת תחושה של תיעוד. האיורים נוגעים בנושאים אקטואליים מחיי היומיום סביבנו ומייצרים דיסוננס במטרה לחזק את המודעות ולהדגיש את הצורך בשינוי חברתי. כך, האיש הירוק מייצג גזענות ואלימות משטרתית כלפי אתיופים; ילדה קטנה וטובה – סחר בנשים; הילדה הכי יפה בגן – עיוות אידיאל היופי בחברה, הפרעת אכילה; גן סגור – מטפלות מתעללות; ריח של שוקולד – קשרי הון שלטון ואסדת הגז; הכבש הששה־עשר – צרכנות ואפקט העדר; פנינה – סם אונס וסימום נערות במסיבות.
הדס דבי | הכבש הששה־עשר 2020
The post בוגרים 2020 // המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.
