יובל:
הי בתיה, הי רוני, בוקר טוב ומה שלומכן? איך עובר עליכן הסגר השני בינתיים?
רוני:
תענוג, אנחנו טובעות בים של מילים, עובדות על העבודה העיונית של פרויקט הגמר
יובל:
בתיה, איך אצלך?
בתיה:
אותו הדבר. הכל קורה אצלנו ביחד
יובל:
וואלה. תמיד הייתן כאלו סימביוטיות או שזה רק בעקבות העבודה המשותפת?
בתיה:
תמיד היה בינינו קשר חזק חברי ואמנותי, אבל זו העבודה המעשית המשותפת הראשונה שלנו
יובל:
אז איך הכל התחיל? עקבתי באינסטגרם בעניין רב אחרי התפתחות Yarn Fair, ותהיתי איך קרה ששתי מאיירות החליטו לעשות תואר שני בעיצוב בשנקר, ובמסגרתו פרויקט משותף בטקסטיל
רוני:
זה פשוט קרה. החלטנו יחד ללכת לתואר וכבר מההתחלה הבנו שהלב שלנו מושך לטקסטיל
בתיה:
הרבה שנים אנחנו בשיחה מתמשכת על העבודה שלנו. גילינו ששתינו נמשכות לעבודה עם חומרים, עם קריצה לטקסטיל. התואר השני בשנקר אפשר לנו להיכנס לשם, ולחקור יחד את המדיום. עניין הדימוי והסיפור משך אותנו גם בטקסטיל, והבנו מהר מאד שכדי להוציא תחת ידינו פרויקט משמעותי, עדיף לשלב כוחות. איור הוא תחום מאוד בודד ובטקסטיל אפשר לשלב כמה זוגות ידיים
רוני:
לקחנו הרבה שיעורים בטקסטיל ואפילו בשלב מסויים חילקנו בינינו את הקורסים כך שהשלמנו יחד מסת ידע רצינית מתוך התואר הראשון בטקסטיל. למזלנו אפשרו לנו לעבוד יחד על פרויקט הגמר שלנו; הכל הרגיש מאוד טבעי
רוני פחימה (מימין) ובתיה קולטון
יובל:
מה רציתן לבדוק? כי הרי זה לא רק לאייר על בד במקום על נייר, איפה מצאתן שהטקסטיל מתחבר למחשבה שלכן כמאיירות?
בתיה:
החשיבה באה לאו דווקא ממקום של מאיירות. רוני ואני כבר הרבה שנים נמצאות ב״הרחבת אופקים״, בחיפוש אחר שפות שונות לספר סיפור. ולאתגר את עצמנו
רוני:
באריגה יש הרבה הגבלות, פועלים בתוך מסגרות של חוקים וקודים נוקשים. הדיאלוג הזה סיקרן אותנו, איך אנחנו יכולות להכניס פנימה מעט מעצמנו, למתוח גבולות ולעשות את זה בכיף.
המאייר אבנר כץ היקר הלך לעולמו החודש. בראיון איתו הוא אמר שהוא עולה לסטודיו לעבוד: לא לצייר, לעבוד. אנחנו מאוד מתחברות לזה, להיות פועלות של ציור, פועלות של אריגה, הקמנו לנו מפעל קטן ועבדנו בו יום־יום 12 שעות ביממה
בתיה:
כיוצרות רב־תחומיות אנחנו לא רוצות לפעול רק בדיסציפלינה אחת. אנחנו לא רוצות להגביל את עצמנו אלא ליצור לנו הרבה אפשרויות של הבעה
יובל:
אז החלטתן לעבוד ביחד, במדיום של טקסטיל. מה עכשיו? איך מתקדמות מפה?
רוני:
הרעיון שהפעיל אותנו במהלך לימודי הטקסטיל היה הניסיון להפוך את נול האריגה לכן ציור, משם יצאנו. תוך כדי עבודה הבנו שיש הרבה נרטיבים שקיימים כבר באריגה, גם סיפורים על נשים אורגות (רובן זקנות ומכוערות) וחלקם מגיעים מהפעולה ומהמכונות.
לדוגמה, הבד הרץ, פעולת הגלילה, השער שנפתח, השתי והערב – השתי הוא התשתית והערב מתערב בשתי, פעולה של משהו חופשי בתוך מסגרת מתוחה. כל אלו ועוד הם דרכים, נרטיבים, אופני סיפור שאפשר להשתמש בהם
בתיה:
נושא מלאכת הטוויה, האריגה, הרקמה והתפירה חזק בסיפורת העממית ובפרוזה. ההקשרים המעניינים בין טקסט לטקסטיל הפעילו אותנו בתהליך העבודה: בד ובדיה, שפת האריגה ושפה כתובה.
בנוסף, נושא העמלנות בתוך הסיפורים קיבל משמעות פיזית בזמן העבודה. הסיפור והמציאות שאנו חווינו בזמן העבודה התערבבו: הפכנו לנשים כעורות שתש בשרן
יובל:
אל תגידי ככה…
בתיה:
זו רק מטאפורה 
האריג הרדיקלי
יובל:
אז מה בסוף כולל הפרויקט?
רוני:
הפרויקט כולל ארבעה אריגים, כל אחד מהם נעשה בטכנולוגיה אחרת, כל אחד מהם מתייחס לסיפור אחר. יש שם אריג באורך שמונה מטרים לסיפור שלושת הטוות של האחים גרים, שמוצג בתוך מכונה ענקית שגוללת אותו. שלושה שטיחים טפטינג בגודל 1.5X2 מטר כל אחד, שהם קומיקס לאגדה הסורית ״הקוף למד לארוג״.
מכונה נוספת שנראית קצת כמו מכונת פוסבול ובתוכה גרסה שלנו לשלוש אחיות של עגנון, כוריאוגרפיה של הזדקנות על בד. הדמויות נארגו בטכנולוגיית אריגה תלת־ממדית והן מזדקפות ומתכופפות בעזרת מקל שרץ מתחת למכונה. ואריג אחרון שנארג בשלוש שכבות וצויר באיקט, טכניקה של ציור חופשי על חוטי השתי המתוחים, איור לשלושת המוירות מהמיתולוגיה היוונית
בתיה:
כל מה שיצרנו בפרוייקט נכנס תחת ״היריד״: יריד הסיפורים והחוטים. כל האריגים נכנסים לתוך מכניקות שונות על פי הפעולה והסיפור של האריג. כלומר, לפרויקט יש גם צד פרפורמטיבי, שאנחנו חלק ממנו: בדמות הפועלות הבוכיות. והמפעילות.
השטיחים שיצרנו אמורים להיות אינטראקטיביים. כלומר, הרחבת הסיפור המוצג באמצעות קולות סימנים וצלילים. לזה עדיין לא הגענו
הקוף למד לארוג
הקוף למד לארוג
שלוש אחיות
שלושת המוירות
יובל:
אם אני מבין נכון, לכל סיפור התאמתן את שיטת האריגה שמתאימה לו, נכון? על פי מה החלטתן, מה הכתיב את שיטת האריגה?
רוני:
שיטת האריגה הפעילה אותנו, פעלנו בתוך ההגבלים שלה, והסיפורים גם משכו כל אחד לכיוון שלו, היה בהם גרעין שהתחבר לפעולה
בתיה:
כל סיפור משך לכיוון ייצוגי אחר: את המעשייה רצינו לגולל, את עגנון רצינו לפרק לתנועה, את המויירות רצינו לתמצת ואת הקוף רצינו לספר כקומיקס. ואז בחנו שיטות אריגה שיתאימו לאופי הסיפור והפעולה
רוני:
אבל זה לא רק פרקטי, זה דיאלוג
בתיה:
כמובן שלכל אוביקט נכנס הפיוט, הדיאלוג, המשמעות. לכל אריג יש כמה רבדים: הסיפור; הסיפור של הדימוי; שפת האריגה; הפעולה המכנית
רוני:
וגם הפרט והטעות והצלקת. כל פרט יכול לשרת רעיון אבל גם לחבל בו, רדיקליות בתוך האריג
בתיה:
אני מסכימה עם רוני: אריג יכול להיות דבר מאוד רדיקלי, דווקא בגלל החוקים שלו. ברגע שמפרים משהו קטן זה יוצר שיבוש גדול. במהלך הפרויקט נאבקנו לא מעט עם המכונות. גרפנו נצחונות וגם הפסדים
יובל:
אז יש לי שאלה לפני סיום לכל אחת בנפרד: איפה אתן רואות בפרויקט המשך של העבודה והשפה האישית שלכן שהתפתחה לאורך השנים (שהיא שונה אחת מהשנייה), ואיפה אתן רואות בו משהו חדש או התפתחות לכיוון שלא צפיתן שיקרה
רוני:
זה בכלל לא מעניין אותי: השפה האישית שלי היא לא משהו שמעסיק אותי, אני לא עובדת בשבילה, אני פשוט מייצרת. וכל עוד אני ממשיכה לייצר הכל טוב
בתיה:
אני חושבת שהבחירה בתחום הטקסטיל מחקה אולי את הקו האישי ויצרה קו משותף, שבהרבה מובנים הוכתב גם משפת האריגה (אני מדברת על הפיקסל). כמובן שכל אחת הביאה את עולמה שהסתבר שהוא לא כל כך רחוק מהשנייה
רוני:
כל עבודה, כל פרויקט, מפתחים אותנו לכיוונים חדשים וברור שזה קורה גם כאן, אבל אני לא חושבת שזה התפקיד שלנו לנסח מהם
יובל:
תפקיד בטח שלא, אבל אותי באופן אישי תמיד מעניין לשמוע מה יש ליוצרים להגיד על ההתפתחות שלהם. בכל מקרה כמי שעוקב בעניין אחר היצירה שלכן שמחתי לראות את הפרויקט המשותף הזה. יש תכניות להמשיך איתו?
רוני:
כמו שבתיה הזכירה, הכל הוא חלק מיריד שגם אנחנו דמויות ארוגות בתוכו, ולא את הכל הספקנו: השטיחים היו אמורים להיות אינטראקטיביים עם חיישנים וחוטים מוליכים שמוטמעים בתוכם
בתיה:
הפרויקט הוא רק קצה חוט של הרבה רעיונות שנשארו עדיין על שולחן העבודה. עבדנו במסגרת זמן לחוצה ואנחנו מקוות למצוא חלל תצוגה ותקציב שיאפשרו לנו להרחיב אותו. במקביל חשבנו גם להוציא ספר אמן בעקבות הפרויקט.
אני חושבת ששיתוף הפעולה ביננו היה מאוד פורה. זה דבר נדיר למצוא שותפים טובים לעשייה ואנחנו לא רוצות להפסיק את זה. במקביל כמובן לעשייה העצמאית של כל אחת מאיתנו. כרגע אנחנו כותבות יחד את העבודה העיונית על הפרוייקט, בסיומה נחשוב קונקרטי איך ממשיכות
יובל:
אני בעד! הכי אשמח לראות אותו בפורמטים ובחללים נוספים. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?
רוני:
אנחנו גם נשמח לראות אותו בפורמטים ובחללים נוספים ובריאות לכולם
בתיה:
כן. תודה גדולה למחלקות הטקסטיל והעיצוב התעשייתי בשנקר. שאירחו אותנו ועזרו ושיתפו ידע
רוני:
הפרויקט הזה לא היה מתקיים ללא העזרה והנדיבות של כל כך הרבה אנשים
שלושת הטוות
The post חוטים וסיפורים: ברוכים הבאים ליריד של בתיה קולטון ורוני פחימה appeared first on מגזין פורטפוליו.
