קטני האומה, כשמה כן היא: סדרת בולים סאטירית המתארת דיוקנאות של אנשים שהותירו חותם בשנת 2020. אולם, בניגוד לפרקטיקה המקובלת שבה נהוג להנציח את גדולי האומה, אלו שהחותם שהם משאירים אחריהם הוא חיובי, המעצב שאול כהן מציע מבט סאטירי וביקורתי על הדמויות שהשפיעו – ומשפיעות לרעה – על ישראל של 2020.
״בדיוקנאות נהוג להנציח באמצעות איור אנשים שהשפיעו על החברה״, אומר כהן. ״סדרת הבולים הזאת מקבצת אנשים שבהחלט עיצבו את פני החברה הישראלית ואת השיח בה, באופן מירבי, גם אם לא מיטבי, בשנת 2020: יאיר נתניהו, מלכה לייפר שסוף־סוף הוסגרה לאוסטרליה, רוי בוי הגזען, אמיר חצרוני, ועוד אי אלו כוכבים שהייתי מת לפגוש באיזו סמטה מוארת״.
סדרת הבולים עוצבה בטכניקת איור דיגיטלי, המדמה רישום בצבעי עיפרון. את ההשראה לטקסטורה קיבל כהן מהבול שהונפק ב־1981 עם הדיוקן של ראש הממשלה לשעבר, גולדה מאיר, על ידי המעצב והממונה על ייצור הבולים באותה העת, מרדכי קרופ. ״בדומה לטקסטורה, גם צבעי הבולים שבהם השתמשתי בסדרה תואמים את סגנון הבול, ומשקפים את התקופה והטכנולוגיה שאפיינה אותה״.
ב־1981 שווי בול היה 2.6 שקלים. כעת המחיר שבו נקב כהן לכל בול הוא 7.5 שקלים. ״הפרויקט נוצר בימים שבהם הוכרז שכל אזרח בישראל יקבל מענק חד פעמי בסך 750 שקלים, הידוע בשמו מענק הקורונה. מכאן העלות המופקעת״.
בנוסף, כהן מספר שהסדרה עוצבה במסגרת ״חוג עיצוב״, ״ערוץ פעולה קליל ומרענן למעצבים שבו אנו נחשפים לתכנים מתחומים שונים ומקבלים משימת עיצוב כזרז ליצירה.
״את החוג פתחנו, אני וחבריי, בכדי לאפשר לנו לא להפרד מהרוח, מהאנרגיה היוצרת לשם היצירה בלבד, ולא לשם הדדליין או לקוח. דווקא שם בהזדמנויות כאלה אנחנו מצליחים להביא לידי ביטוי את הדברים שאחרת פשוט היינו עוברים לידם בלי שמים לב. כמו כדור שלג ישראלי״.
אני רק שאלה
כהן, מעצב ויוצר ישראלי, בעלים שותף בסטודיו לעיצוב והדפסה בתלת־ממד 3D factory, הוא בוגר התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. ״תמיד חשבתי שתחביב הוא תחביב ומקצוע הוא מקצוע; שעיצוב הוא תחביב ושזה רעיון לא טוב ללכת לאוניברסיטה (באופן כללי), ובטח בשביל ללמוד את מה שאוהבים לעשות״, הוא מספר. ״עד שפגשתי את אשתי, שאוהבת מתמטיקה: היא לימדה אותי שתחביב יכול להיות מקצוע (היא למדה את מה שהיא אוהבת, לא?).
״בסיום התואר השני (בסוף עשיתי שני תארים, גם אשתי עשתה שני תארים במתמטיקה), אחרי שש שנים של מסעות בין חומרים וטכניקות – אבל גם בין היסטוריות וחברות – היתה לי ההזדמנות להסתכל פנימה, על החברה שלנו, על כל הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו״.
בימים משוגעים כמו אלה, הומור הוא משאב רציני וחשוב, אולי המשאב היחיד שאף ״מנהיג״ לא יכול לקחת לנו. ולי יש מזל: אני עצמאי, כבר לא נותר עוד הרבה שאפשר לקחת
שם הוא החליט לעשות פרויקט בנושא הומור, בהנחיית פרופ׳ חנן דה לנגה. הפרויקט הציג בהומור מגוון מוצרים שמקלים על החיים לישראלי המצוי, בסיטואציות יומיומיות, ביניהם כומתה מתנפחת לחייל העייף, פתק ״אני רק שאלה״ לעוקף בתור, וקונכייה ששומעים בה את הים של בת ים.
״בימים משוגעים כמו אלה, כשאנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בסלון, כל אחד בסלון שלו, הומור הוא משאב רציני וחשוב, אולי המשאב היחיד שאף ׳מנהיג׳ לא יכול לקחת לנו. ולי יש מזל: אני עצמאי, כבר לא נותר עוד הרבה שאפשר לקחת״.
צילומים: נדב גורן
״הדרך לאיפה שאני נמצא היום היתה קצרה. המשכתי להבחין בניואנסים שכולנו כל־כך כל־כך מעריכים, ולמרות זאת, הם לא מקבלים את תשומת הלב באמנות שאנחנו צורכים״.
כך נולדה סדרה של מוצרים שמביאים לידי ביטוי את הערכים הללו: הסנואו־גלובס (snow globes) שלוכדים בתוכם קריצות מיניאטוריות מהגלובוס שהוא כל כך שלנו, בוטקה של מפעל הפיס, פחי אשפה ירוקים, טרמפיאדות ופילבוקסים (עמדת שמירה צהלית), ״כולן מקושטות – איך לא – בגרפיטי בעל אמירה מלאת משמעות. והשלג; אין לנו שלג.
״וגם בניינים שהם גופי תאורה של בניינים דרום תל אביביים, בניינים היסטוריים שנבנו בסגנון הבינלאומי (באוהאוס) ונמצאים לנו ברחובות מבלי שמרביתינו בכלל יודעים לזהות אותם, או עסקים שנסגרו בקורונה״.
The post שאול כהן מאייר את קטני האומה appeared first on מגזין פורטפוליו.
