אחד מפרויקטי הגמר הבולטים של 2019 בתחום האיור היה ״המכשפה והזאב״ של הגר ברקת, מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. זה היה מיצב איורי תלת־ממדי וחוויתי, שעסק באלמנטים המפחידים ובדימויים המאיימים הגלומים בעולם אגדות הילדים.
ברקת התמקדה בדמויות הרשע ובאלמנטים המפחידים, ובחרה להציג אותם באופן מרוכך יותר, שמאפשר להבין, להתיידד ולהתקרב אליהם. הדמויות הוצגו מזוויות מבט שונות, ונחשפו בהן צדדים אחרים (ולא רק רוע אבסולוטי), בשפה האיורית ששילבה בין גותיקה ואמנות ימי הביניים לארט־נובו.
בשבוע שעבר – יום ראשון 20.9, עם פרוס השנה החדשה – ברקת הלכה לעולמה באופן מפתיע לאחר מאבק במחלת הסרטן. מפתיע, מכיוון שהיא בחרה לשתף רק קומץ קטן של חברים ומכרים. הידיעה על מותה הכתה בתדהמה את מי שנתקל במאיירת, שעשתה את צעדיה הראשונים לקראת מה שנראה כקריירה מבטיחה בתחום האיור.
שריר הנחת התמתח
ברקת, בת 27 במותה, השאירה אחריה אב, אם, אחות תאומה ובן זוג. עד גיל 15 גרה באפריקה ובאירופה, ומשפחתה מתגוררת ברעננה. המאיירת בתיה קולטון, שהנחתה את ברקת בפרויקט הגמר ביחד עם נדב שלו, פגשה את ברקת לראשונה בקורס ספרי הילדים שהיא מעבירה לסטודנטים בשנה השלישית לללימודיהם במחלקה.
״כבר בהתחלה היא מאוד מאוד שימחה אותי בטקסט שהיא בחרה לאייר: ריש ריש הכריש של עודד בורלא״, מספרת קולטון. ״זה טקסט נונסנס קטן, פשוט, מצחיק נורא ונוגע ללב. הבחירה קירבה ביננו כאילו אימצנו יחד גור כרישים קטן מלא בעיות.
״וברגע שהיא התחילה לעשות סקיצות ׳שריר הנחת׳ שלי התמתח: היא החליטה לקחת את מצולות הים לתקופת הבארוק, מה שהפך את הכל למטורזן ואירוני. כל שיעור חיכיתי לראות איך העבודה מתקדמת, עם הרבה שאלות מצד הגר, כי היא הייתה מאוד פרפקציוניסטית״.
באיזה אופן בא לידי ביטוי הפרפקציוניזם?
״בדיוק: הן של הרעיון והן של הביצוע. היא השתמשה בטכניקה ידנית של צבעי עפרון, שכבות על שכבות, שכואב הלב לתת איזושהי הערה, שרק לא תעמול על זה שוב. ובאמת לקראת הסוף מרוב עבודה הייתה לה דלקת גידים ביד, שאצלנו המאיירים זה נחשב אות חריצות מובהק…״.
ריש ריש הכריש
״הדיוק גם התבטא בהמון ניסיונות. היא הייתה מושקעת בספר ובסיפור, ובגילוי יכולות חדשות של סגנון ושל ציור. בסוף הקורס הסטודנטים מפיקים ומדפיסים את הספר, וההגשה של הגר היתה חגיגה: כפולות גדולות מכוסות בשכבות רוויות של צבעי עפרון, וריש ריש הנעבך נמצא בתוכן חסר אונים וטוב לב״.
איתמר דאובה, ראש תחום איור במחלקה, זוכר גם הוא את ההתמדה ואת הרצון של ברקת לא להישאר באזור הנוחות. ״את הגר פגשתי לראשונה בקורס אנימציה שאני מעביר לסטודנטים בשנה השנייה ללימודים״, הוא מספר. ״זה הקורס שבו אני פוגש פעם ראשונה פנים אל פנים ומלמד את הסטודנטים שבחרו להתמחות באיור.
״זה קורס מלחיץ בדרך כלל, כי לא לכל מי שבוחר במלול איור יש בהכרח זיקה לאנימציה. אני זוכר שהיה לה לא קל עם התרגילים, אבל הערכתי את ההתעקשות שלה לשמור על הקו האיורי למרות המורכבות הטכנית; קו ידני, כמו צבעי עפרון, בניגוד לקו ממוחשב שנוח יותר לעבודה באנימציה. ומעבר לעבודות אני זוכר את הנוכחות שלה: עם הומור עצמי, נלחצת מהתרגילים אבל משרה אווירה הומוריסטית וכיפית בכיתה, עד שלאט לאט זה תפס אותה״.
העזנו לדמיין ביחד
הפעם הבאה שבה פגשה קולטון בברקת הייתה בשנה האחרונה ללימודים, בעבודה על פרויקט הגמר. בראיון שפורסם בשנה שעברה במגזין uncoated, סיפרה ברקת: ״ההנחיה עבורי הייתה מאוד משמעותית ומלמדת. קיבלתי המון משני העולמות: מעולמה העשיר ודמיונה האדיר של בתיה, ומהידע הטכני והמעשי הענק של הקמת חללים ותערוכות של נדב: הוא מאוד פתח לי את הראש. היה חיבור מאוד טוב מההתחלה והם זרמו איתי על הכל; לימדו אותי להתבונן על העבודה מזוויות שונות ולפתור את האתגרים״.
״הכרתי את הגר מקורס ספרי הילדים של בתיה, שבמסגרתו אני עוזר לסטודנטים לתת לספרים שלהם צורה״, מספר המעצב נדב שלו. ״כבר אז זיהיתי בה משהו מאוד אינטלגנטי, מלא בהומור, וזה גרם לה ללכת איתי ועם בתיה למחוזות שלא היו בטוחים, גם לה וגם לנו. העזנו לדמיין ביחד: זו אחת התכונות הכי חשובות אצל מעצב, היכולת לתפקד בסביבה מרובת דיעות.
נדב שלו: הגר הלכה למחוזות שלא היו בטוחים, גם לה וגם לנו. העזנו לדמיין ביחד; זו אחת התכונות הכי חשובות אצל מעצב, היכולת לתפקד בסביבה מרובת דיעות
״היכולת שלה ללכת מעבר למיומנויות ולחששות שלה, באה לידי ביטוי גם בפרויקט הגמר: היא לא ידעה שזה מה שהולך לצאת, לא היו לה בהכרח את המנחים לפרויקט כזה, גם אם לה היו את היכולות הצבעוניות, האיוריות והטכניות.
״אני זוכר את הרגע שבו הפרויקט הפך לתלת־ממדי וגדול, כמעט משיק לפיסול. ניסינו לשכנע אותה לבנות אותו, אז היא הזמינה אותנו לבית שלה ברעננה, שם היא השתלטה על מרחב המחייה המשפחתי ויצרה את הפרויקט בתוך הסלון, עם הקונסטרוקציה המשוגעת הזו. מאוד נהניתי לעבוד איתה: לא בכוח, לא היה צריך לשדל, עם מלא כוונות טובות וכישרון. ולכן המוות שלה הוא גם הפסד שלנו, במובן הזה״.
המכשפה והזאב. צילומים: טל סולומון ורדי
קולטון מתארת אף היא את הנחיית פרויקט הגמר כהמשך ישיר למפגש בקורס ספרי הילדים. ״אמנם עבר מאז סמסטר, שבחייו של סטודנט זו תקופה ארוכה מאד, אבל הגר – שהיתה טורפת ידע וכישורים – הגיעה עם הרבה רעיונות עיצוביים חדשים. בזמן שלא התראינו היא התחילה לצייר בטכניקות דיגיטליות״.
איך התחילה העבודה שלה עם הפרויקט?
״הגר הגיעה עם הרעיון של פחד: הפחד של ילדים מעולמות אפלים, הפחד שלה מאגדות. היא ניסתה לחשוב מה יכול לפרק את זה. באישיות שלה הגר היא מאוד ישירה: שואלת שאלות חשובות וגם תמימות על הכל. חפה מכל פוזה. אז התהליך התחיל בפירוק הקלישאות; הדברים הצפויים ביחס שלנו כמבוגרים לפחד אצל ילדים: מה מפחיד אותם?
״והיו הרבה קונפליקטים על התוצר, מה זה יהיה: צעצועים של אלמנטים מאגדות? הצעצועים עצמם? בובות? הרבה שאלות שהמכנה המשותף בינהם היה איור בתלת־ממד״.
ומבחינת הקו האיורי?
״היא התחילה עם סקיצות דיגיטליות אבל מהר מאד חזרה לקו הידני והאישי שפיתחה בשנה ג׳. היה לה חשוב שהטכניקה הידנית תהיה נוכחת. היא לא ויתרה לרגע, עד שבסופו של דבר כל התהיות התלכדו למבנה אחד של הצעה למיצב סביבתי מפעיל.
״היא לקחה אלמנטים תרבותיים של פחד ואימה מעולם האגדות ויצרה אוביקט שלתוכו ומסביבו מזמין ילדים. ושוב כאבים ביד והמון לחץ. ושאלות, בכי וצחוק. צחקנו מלא: אצלי זה הדבר הכי חשוב.
בתיה קולטון: היא לא הייתה עם אגו בשמיים ובטחון עצמי מופרז. להפך; מלאת שאלות וספקות, עם הרבה הומור עצמי. ורצינות. וברגע שנפל האסימון והכל התחבר היא התנפלה על הפרויקט, עד לתוצאה המרהיבה
״היא לא הייתה עם אגו בשמיים ובטחון עצמי מופרז. להפך: היא הייתה מלאת שאלות וספקות, עם הרבה הומור עצמי. ורצינות. וברגע שנפל האסימון והכל התחבר היא התנפלה על הפרויקט, עד לתוצאה המרהיבה״.
מאז פרויקט הגמר, לפני שנה, יצא לך להיות איתה בקשר?
״לא, חוץ משיחה אחת על איזה פרויקט שהיא רצתה להתייעץ לגביו. לפעמים דרך פייסבוק ואינסטגרם, דרישות שלום פה ושם. אם הייתי יודעת מה עובר עליה הייתי מתייצבת מיד.
״מרצים בתחומים שלנו יוצרים קשרים מאוד אישיים עם הסטודנטים. הדיאלוגים הם מעבר לביקורת עניינית, בגלל אופי היצירה והחיים שמתערבבים ומשפיעים עליה. אנחנו עוברים עם סטודנטים הרים וגבעות והם נכנסים לנו למחשבה וללב״.
הכירה את כל החתולים של שנקר
קארין אקרלינג, בת המחזור של ברקת וחברתה הטובה, היא מהיחידות שהיו בסוד המחלה. היא למדה ברעננה בתיכון במקביל לברקת, אולם לא הייתה איתה בקשר באותם שנים. כמו ברקת, גם אקרלינג החלה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ב־2015, והחברות בין השתיים החלה בשנה השנייה ללימודים, במסלול האיור.
״גורי הגיעה עם יכולות איור ורישום ברמה גבוהה והסקיצות שלה היו תמיד עדינות ואלגנטיות״, מספרת אקרלינג בעודה משתמשת בכינוי החיבה המשפחתי של ברקת. ״אני הגעתי עם אהבה לציור, ובעיקר עם עבודות מגושמות ולא עקביות; ממש ההפך המוחלט מהסגנון שלה. וכמו שבסגנון האיור והעיצוב שלנו היינו שונות מאוד, ככה גם בחיים: הפכים גמורים שבצורה מדהימה משלימים אחד את השני״.
איזו מן סטודנטית היא הייתה?
״מאוד חרוצה. היא תמיד התחילה לעבוד על סקיצות באותו היום, או גג יום אחרי שקיבלנו את הבריף. היא הייתה אוהבת לוודא, לשאול ולדבר על כל עבודה כדי להביא את העבודות שלה לרמת התקשורת הכי גבוהה שיש, וכמובן גם מבחינת הביצוע. היא הייתה שולפת רעיונות גאוניים שתמיד הרגישו כל כך מדויקים, שלא הייתי מבינה איך היא חושבת עליהם. ולמרות שהיא מאוד אהבה צבעי עיפרון, היא שאפה תמיד ללמוד כמה שיותר טכניקות וכמה שיותר דברים חדשים.
״בשנה השנייה ללימודים היינו נפגשות הרבה אצלה בבית, עובדות ביחד על הגשות. אמא שלה תמיד עזרה לנו, מכוונת אותנו, מעלה רעיונות ונותנת דגשים על הביצוע. אישה מדהימה שהפכה בשבילי לאמא שניה ואני הפכתי לבת בית. אין ספק שגורי לקחה את הכישרון מאמא שלה״.
שאר המשפחה הייתה מעורבת?
״באופן כללי יש להגר משפחה מדהימה: אבא מדהים ומלא בחוש הומור שלא הפסיק להצחיק אותנו ולהרים את המורל. אחות תאומה מסורה, עם הקשר הכי מפרגן ומדהים שיצא לי לראות; חברות מדהימה בין שתי אחיות שלרגע נראות אותו הדבר, אבל כשמכירים את שתיהן מקרוב כל אחת מיוחדת ומדהימה בדרך שלה, וכמובן אופה את העוגיות והעוגות הכי טעימות שיש. בן זוג מדהים, וכל המשפחה המורחבת שיצא לי להכיר מקרוב בשנה האחרונה, שכולם התגייסו למען הגר״.
צלחות ״לוחמות האש״
כפולה להגדה לפסח של אסופה
אקרלינג מספרת על צדדים נוספים של ברקת – הצמחונות והאהבה לחיות – שבאו לידי ביטוי גם בפרויקט הגמר. ״הגר הייתה צמחונית מגיל צעיר, אהבה אוכל בריא ומזין אבל בעיקר אוכל טעים. הכל אצלה היה מסודר וקומפקטי, אפילו האוכל שהיא הייתה מביאה למכללה היה מונח בקופסאות קטנות והכל היה מסודר בצורה מושלמת בתוך התיק שלה.
״היא מאוד אהבה בעלי חיים, בעיקר חתולים. כל חתול רחוב קיבל ממנה אהבה, דאגה וליטוף. היא הכירה את כל החתולים של שנקר באופן אישי ודאגה להם לא פעם ולא פעמיים לאוכל, תלרופות, ואפילו לווטרינר אם היה צריך״.
במקביל ולאחר הלימודים בשנקר, אפשר היה לראות עבודות של ברקת גם בחנויות עיצוב כמו אסופה ופאלפ ובתערוכות של לה קולטור. בשנה האחרונה היא החלה לצייר על צלחות דמויות, צמחים חיות ״וכל דבר שקפץ לה לראש. הגר יצרה ואיירה בכל כוחותיה עד הרגע האחרון. האמנות תמיד הובילה אותה קדימה ונתנה לה כוחות.
״בשנה האחרונה הגר עבדה תקופה בסטודיו קוניאק שנתן לה מקום לבטא את האמנות שלה, ועסקה בין היתר באיור תוויות ליינות דלתון. נטשה בוגוסלבסקי, מבעלות הסטודיו אמרה שהיא ׳שמחה שהגר תהיה חלק מרגעים יפים של אנשים עם היינות, רק בשמחות׳. זאת גורי שלנו, תמיד מלאה בשמחת חיים״.
The post הגר ברקת: במלאת שבוע למותה appeared first on מגזין פורטפוליו.
