הפרטים הטכניים
שמים אחרים, Museum Art Safari, בוקרשט, רומניה (עד 27.9.20). מנהלת אוצרותית: Ioana Ciocan, בתמיכת שגרירות ישראל ברומניה.
מי אני
גילי אבישר, נולדתי בחיפה ובתיכון למדתי אמנות בוויצו חיפה. בוגר תואר ראשון ושני לאמנות בבצלאל, ותוכנית הרזידנסי של ארטפורט. יוצר מולטימדיה, ובעיקר פסלים ומיצבי בד גדולי־מידות; עוסק גם במיצג, ברישום ובווידאו ארט.
העבודה
על העבודה שמים אחרים אני עובד כבר שלוש שנים, והגירסה האחרונה שלה, שהוצגה בחודש שעבר ברומניה, היא הרביעית והגדולה ביותר עד כה. העבודה הוצגה לראשונה בחלל הפתוח של התדר לפני כשנתיים, בתערוכה פרנקופיליה שאצרה רז סמירה, בשיתוף עם מוזיאון תל אביב לאמנות.
הרעיון הראשוני מאחורי העבודה היה לייצר מפרשׂים, שהרוח מניעה אותם ומפיחה בהם חיים. ביום הפתיחה הרוח לא איכזבה, מה שגרם לעבודה ליצר פרפורמנס מוצלח בהרבה מזה שתכננתי.
הקשר שלי לתערוכה פרנקופיליה (שחגגה 70 שנה ליחסי ישראל־צרפת ב־2018) נוצר רק לאחר ההקמה, כשפתאום הבנתי שהמפרשיות יצרו תחושה של אונייה ברגע הסערה. הדבר התחבר אצלי לסיפור המשפחתי שלי, סיפור של נדודים: סבתי ואימי עלו לישראל באוניית המעפילים נגבה מצרפת ב־1950.
התדר. צילומים: לנה גומון
מגדל דוד. צילום: ורה ולדימירסקי
הגירסה השנייה של העבודה הוצגה לפני כשנה במוזיאון מגדל דוד, בתערוכה Overall שאצר שחר אטואן, ונגעה בשילוב בין אמנות לאופנה. בגירסה זו העבודה גדלה עוד קצת, בהתאם למרחב הפתוח העצום של גן המוזיאון.
לאחר מכן הצגתי גירסה אחרת שלה, כחלק מפרויקט Parasite של דיאנה דלל במשכן לאמנות עין חרוד. הפעם עניין אותי להתייחס לעבודה כציור צמוד־קיר. עם הזמן העבודה התמלאה דימויים ומילים כתובות שתפרתי עליה במכונת התפירה. מדובר בסימנים שלא היה אפשר לראות בצפייה מרחוק ובחוץ, אלא רק מתוך התקרבות לעבודה.
בשלב זה העבודה איבדה את שמה ונהייתה ״ללא שם״. ראיתי זאת כהזדמנות לתת לצופים ולי להירגע לרגע מחללים פתוחים והצבות מורכבות (שביצע במסירות גמליאל סספורטס, גם במגדל דוד וגם בתדר) ולאפשר גם לעבודה ״לנוח״. בעין חרוד העבודה נתלתה בצמוד לקירות הפנימיים של החלל, על מסגרת ישנה הקבועה בקיר לתליית ציורים, שכבר לא נמצאת בשימוש בדרך כלל.
הצגת היצירה בתערוכה ברומניה, במסגרת Art Safari סוגרת עבורי מעגל, כי הרעיון שממנו נולדה העבודה התחיל ברומניה, מכיוון שסבתי נולדה בסיגט, לפני כמעט 100 שנה, ב־1922. לצערי, הקורונה מנעה ממני לראות את הקהל המקומי וכיצד הוא חווה את העבודה, אך באחד הצילומים שעלו לרשת ראיתי ילד קטן צופה בעבודה. הוא הפנה את עיניו למעלה ופקח אותן לרווחה. בעזרת הצילום התאפשר לי לרגע לדמיין את עצמי כצופה בעבודה מבעד לעיניים שלו.
המשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: לנה גומון
Museum Art Safari. צילומים: The Storyalist
תעבירו את זה הלאה
הייתי רוצה לראות את העבודה מוצגת במפל האור במוזיאון תל אביב. האור הטבעי, הגובה והמשחק הצורני במבנה, מתאימים לעבודה ומהווים אתגר מעניין למיקום הבא שלה.
העבודה ב״תדר״ יצרה פרפורמנס בלתי צפוי בעוצמתו עבורי וגרמה לי להבין שעבודה יכולה להופיע גם אם אני לא מחייה אותה בעזרת אנשים או עזרים טכניים. הגירסה שלה שם היא זכרון שאני חוזר אליו בתשוקה הנסתרת שלי כאמן, כיצד להפיח חיים בבד הסטטי.
במבנה שבו הוצגה ברומניה העבודה הייתה סגורה בין קירות ולא נעה לרחשי הרוח, אך על פי התגובות שקיבלתי משם, אנשים חוו אותה כתנועתית ופרפורמטיבית. מה שאישרר לי שהמיצב הצליח, על אף ההקמה המורכבת שהתנהלה בהנחיה ומעורבות שלי מרחוק, באמצעות סקייפ בלבד.
פלוס אחד
במהלך חודש יולי האחרון (2020) נסעתי ביחד עם נועה רשף לערד, במסגרת תוכנית הרזידנסי של המרכז לאמנות עכשווית. העיוורון המוחלט של הממשלה והנזק שהמדינה גורמת לתושביה בתקופת המשבר גרמו גם לנו לפקפק במה טוב או רע לנו. רצינו לחזור ולהיטיב עם עצמנו ומה שסובב לנו.
בערד היינו טבועים עמוק מדי יום בתוך תהליך היצירה. משעות הבוקר עבדנו בבית/סטודיו שהמרכז נתן לנו, יצרנו תלבושות, מסכות, כלי נשק ואביזרים; ומשעה חמש לפנות ערב, כשהשמש מעט נרגעה, ארזנו את כל מה שיצרנו פלוס מצלמה, חצובה ומים, והתחלנו משוטטים עד החשיכה בהרים ובוואדיות המקיפים את ערד.
עבדנו ללא מטרה ברורה, נתנו לחומר, לדרך, לטבע להוביל אותנו. השהות הקרובה לטבע והחברות שנוצרה עם נועה – אמנית שהכרתי רק חצי שנה לפני כן – נתנו לי את התחושה עד כמה האמנות יכולה לרפא ולחולל שינוי, ואם המקום שבו אתה נמצא לא מאפשר לך את זה, עליך לייצר אותו בכוח בעצמך.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
גילי אבישר ונועה רשף. צילום: מ״ל
The post עבודה בעיניים // גילי אבישר appeared first on מגזין פורטפוליו.
