הסרט ״מכאן ניתן לראות את התצפית״ נולד מציפור. השוט שבו היא עפה במקביל לגדר ההפרדה עד הר הבית ונוסקת לשמים, הוא הראשון שצילמתי בטיילת ארמון הנציב והוא גם השוט האחרון בסרט. אל הציפור הגעתי כי ליאורה קצירי שלחה אותי לתעד התבוננות.
מה המשמעות של להתבונן דרך המצלמה? בחיים ההתבוננות היא לא רק הראיה עצמה, אלא העיבוד שהלב והשכל עושים למבט. ואיך ניתן לנקז את כל זה בצילום? ליאורה, שהיא ה־מורה לעריכת מבט־לב־שכל בקולנוע, כיוונה אותי לתעד התרחשות שקורית בין אנשים למקום כשהם אלה שמובילים את המבט ולא להפך, ואז בעריכה להפיח בחומרים המצולמים את פעימות הלב של הקאט בסיקוונס שמשתקף בו השכל, ובכך להשלים את מעגל המרכיבים של ההתבוננות.
דמיינתי ציפור עפה בשמים של ירושלים, ואני עוקב אחריה. דרכה אני מתבונן על ירושלים, לא מנקודת המבט שלי או של הציפור, אלא דרך תנועת המעוף שלה שמתאחדת עם תנועת המצלמה שלי. חשבתי שכך אתבונן בצורה הטובה ביותר, אבל רק בדיעבד הבנתי שפעלתי בדיוק להפך: לא התבוננתי במרחב חידתי והתחקתי אחר סימני שאלה, אלא דמיינתי את השוט לפני שצילמתי אותו – כמו כתיבת סצנה בתסריט־חיים שאת תפקידיה יוצאים ללהק מתוך מאגר האירועים האפשריים של העולם.
יצאתי ללהק את הציפור בתצפית היפה ביותר על ירושלים, בטיילת ארמון הנציב. בזמן שחיכיתי לה התגלתה לי הטיילת כתצפית שהיא בעצמה הנוף, והנוף הוא האנשים שהולכים בה, ולהתבונן בהם זה כמו לתצפת על המדינה שלנו. שם, כל תנועה וכל מבט על הנוף הוא התבוננות פנימית בחיפוש אחר הגדרה עצמית.
איפה יש עוד תצפית בעולם שגורמת לאנשים להביט בעצמם ולנסח תשובות לשאלות כל כך מורכבות מול הזהות שלהם? מה אומרים בתצפית על נאפולי? ומה בתצפית על האוורסט? מהנוף הנשקף מהטיילת, שנראה כמו גל צונמי שבלע את הארץ ורגע לפני שהתנפץ נתקע בין גדר ההפרדה והר הבית, נובעים כל הנרטיבים של המקום הזה. הם מקבלים ביטוי פיזי במרחב כשעל הכל מנצח הדימוי שמסמל את העיר, כמו אייפל ירושלמי: הכותל משולב בכיפת הסלע. בית מקדש משותף ביקום מקביל.
איפה יש עוד תצפית שגורמת לאנשים להביט בעצמם ולנסח תשובות לשאלות כ״כ מורכבות מול הזהות שלהם? מה אומרים בתצפית על נאפולי? ומה בתצפית על האוורסט?
ברגע שאצבע נלחצת על הכפתור שמפעיל את ״המדריך הקולי״ וקולו המוקלט מסתנכרן עם קולו של המדריך האנושי – אנחנו חוזרים בזמן. הכאן הופך למכאן. ״מכאן, בנקודה שבה אנו עומדים אברהם ראה את ירושלים, אז הר המוריה, בפעם הראשונה שהיא מוזכרת בתנ״ך״, ״ומצד ימין״, איפה שעומדת עכשיו גדר ההפרדה, ״דוד הגיע לירושלים״, לעומת זאת ״מצד שמאל״, הר הבית, ״שם מוחמד עלה לשמים״.
לבסוף הצלחתי לצלם ציפור שעפה בדיוק כמו שדמיינתי. לאחר מכן המשכתי לשוטט בטיילת ולצלם אנשים שדרך התבטאותם ותנועת המעוף שלהם למדתי להכיר את המקום – את המהות של מקום כאדם הנמצא בו. כמו תצפית הפוכה, מקום שמתצפת על אדם ומצביע על איבריו החושבים ונותן בהם קול; קול שמשתנה מאדם לאדם, כמו צעד־צעד של המקום על המרקם האנושי המרובד של החברה הישראלית.
זאת הסיבה שהובילה לכך שאין בסרט אף שוט שמטרתו ״למקם את המקום״. אין שוט של הטיילת לבדה או רק של הנוף שהיא צופה עליו, ואין שלט או מפה הממקמים את הצופה במרחב שבו הסרט מתקיים. הסרט מתקיים אך ורק באנשים שהמקום מתקיים בהם.
הטיילת משנה את צורתה כמו אקורדיון
כשסיימתי לצלם ערכתי כל הלילה. למחרת בבוקר, התעוררתי עם שירת הציפורים שהייתי רגיל לשמוע, רק שהפעם בלט קול מוכר: הוא נפרד מהם ועלה עליהם והוא היה שייך לזן הציפור שצילמתי. קולה נקלט בזיכרון מצפייה מרובה בשוט. כמו שמשננים מילה אחת בארץ זרה והיא מחלקת את השפה החדשה לשניים, השפה הזרה והמילה המוכרת.
כשטיילתי ברוסיה המילה הראשונה שלמדתי הייתה посмотри, ומאז האנשים דיברו ברוסית ו־посмотри, וכשמישהו אמר посмотри מחוץ לשדה הראיה שלי, המבט שלי קפץ וחיפש אותו כאילו אמר את זה לי. ככה קרא אלי קולה של הציפור שהקשבתי לה כל הלילה בזמן שערכתי את צילומי היום. מתוך כל שירת הציפורים יש ציפור אחת שהיא שלי.
תוך כדי עשיית הסרט, בייחוד בשלבי העריכה, כל צליל שהוקלט, כל צמח שצולם, כל משפט שנאמר – נטמן בזיכרון. כך מתווספים ערכים חדשים של עולם. הם נטמעים במכלול החיים, אך גם אוצרים בתוכם לעד את רגע ההטמנה, הרגע שחיבר אותך אליהם.
כשזיהיתי את קול הציפור הבנתי מהי מהות הקולנוע: דרך למפות את העולם בתוכך. אבל לא ככובש ארצות, אלא כמאגד אנציקלופדיות שהן יומן, כי הן נכתבות בנקודת המבט הייחודית שלך, מתוך רצון לקטלג את הקשת הרחבה ביותר של הערכים הנמצאים בין אדם למקום ובין אדם לאדם.
כשזיהיתי את קול הציפור הבנתי מהי מהות הקולנוע: דרך למפות את העולם בתוכך. אבל לא ככובש ארצות, אלא כמאגד אנציקלופדיות שהן יומן, כי הן נכתבות בנקודת המבט הייחודית שלך
השיטוט, שהתחיל בטיילת, ונמשך בחדר העריכה, ואז בשינה, שם החלום עורך מחדש את הכל, חזר על עצמו כשהציפור, בקולה, העבירה אותי שוב בין כל החללים שבהם הטיילת משנה את צורתה כמו אקורדיון: מתרחבת, צעדים עולים ויורדים כמו צלילים בחיפוש אחר הציפור בסולם־המדרגות של הטיילת, באקורד שתופס את קולה מתכווצת הטיילת בעינית המצלמה ומשתטחת במסך המחשב, ושוב מתרחבת במסך המחשבה כשהיא נתפסת בתקרת החלום, ואז מתפזרת ברצפת החדר.
התנועה הזו, שבזמן מרוכז החיים והסרט מתמזגים, הפכה להיות המתודה שדרכה אני יוצר; תנועה שלא מחלקת את יום הצילום ומשמרת העריכה, אלא מאחדת את שלבי היצירה כולה כחומר גלם אחיד שממנו מפסלים את הסרט. בכל יום צילום ערכתי, גם בצילום עצמו ערכתי, וכשערכתי זה היה כמו לצלם את מה שצילמתי, את מה שבאמת צולם ולא ידעתי. כמו שציפור אחת נהפכה לעולם שלם – כך ניסיתי לזקק מהחומרים שצילמתי את ״קול הציפור״ שבתוכם. ולא חזרתי לצלם עד שהרכבתי מהם מבנה שמכיל את כולם, הוא שירת הטיילת.
בזמן הצילום ניסיתי לחשוב בצורה אקולוגית. אנו חיים בעולם שמאפשר לצלם בלי הפסקה, בכמה מצלמות שונות במקביל ובלי אנשי צוות נוספים. עולם שבו קיימת עודפות של חומרי גלם שאפשר לעשות מהם סרט גם בלי לצלם שוט אחד, ויש תחושה שכל הרגשות כבר נסחטו מכל אדם שצולם ומכל קהל שצופה בו. מתוך תפיסה זו, פעלתי כאילו אני מצלם בפילם שכל דקה בו עולה כסף ומייצרת פסולת, וניסיתי למצוא בעריכה שימוש לכל צילום.
יצאתי לצלם בכל פעם שהרגשתי שהסרט גמור. זה עזר לי לסנן רעשים ולתפוס רק את מה שנכון לסרט. ימי הצילום היו מעטים ורובם ארכו שעה בממוצע, ובמהלכם הסרט המשיך להתנגן בראש. הייתי מדליק את המצלמה ומצלם רק רגעים בעלי שדה מגנטי זהה, שכמו נמשכים אל הסרט בצורה אורגנית. הייתי בריכוז מוחלט, מתוך הבנה שאני לא מצלם רק מרכיב אחד, אלא מכלול חיים שלם הנובע מאדם שאדוותיו משתקפות במקום וממשיכות לצורה שבה אני מתעד הכל.
בכל זמן־צילום חיפשתי את הרגע שבו התכלית, שמשכה אותי לתעד אותה, הגיעה למיצוי של עצמה. כמו צלם סטילס, שמחפש את הרגע האחד הזה שבו הוא לוחץ על ההדק ומקפיא אותו כתמונה, ככה בדיוק, רק שגם תהליך החיפוש מתועד: הלחיצה הממושכת מתעדת את חיפוש המסגרת התכליתית של הרגע, וביציאה מגבולותיה, האצבע משתחררת מן ההדק והשוט נגמר.
התקווה בסגנון ערבי
כשהרגשתי שיש לי מספיק חומרים, חזרתי לערוך ולעבות איתם את המבנה הקודם. בעריכה נעזרתי בשרטוט של מגדל בבל הכתוב בתנ״ך – מבנה שנבנה מתוך עצמו ותוך־כדי־תנועה, שבנייתו חורגת מגבולות הידע על צורתו הסופית, ובעבודה עם מה שיש: ״הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר״ (בראשית יא, ג).
כל צילום בנפרד, לפני שהתווסף למבנה, עבר תהליך של זיקוק לנוזל שבו מתבטאת רוחו ולחומר שמבליט את צורתו, ובכך הוא הופך ללבנה־אנושית. כמו לבני דומינו, החלקים מתחברים בקצוות שדומים אלו לאלו, ויוצרים תחביר קולנועי שעשוי מחרוזים מילוליים, צורניים ותמטיים.
כשמתמללים את כל הסרט לטקסט, סאבטקסט, תמונה וסאונד – נגלים החרוזים: איש מטייל עם כלב נחרז בילדה מעיפה עפיפון וטיסן, שנחרזים בסיפור העלייה של מוחמד לשמים שנחרז ברחפן שעולה לשמים. ״אברהם ראה לראשונה את ירושלים״ נחרז בילד שצופה על ירושלים שהכיפה שלו בצבע כחול־לבן והיא נחרזת בכיפת הזהב שנחרזת ב״ירושלים של זהב״ ששרים פנסיונרים.
כשמתמללים את כל הסרט לטקסט, סאבטקסט, תמונה וסאונד – נגלים החרוזים: איש מטייל עם כלב נחרז בילדה מעיפה עפיפון וטיסן, שנחרזים בסיפור העלייה של מוחמד לשמים שנחרז ברחפן שעולה לשמים
הפרחים שפורחים בטיילת ארמון הנציב נחרזים בזרי יום הזיכרון, והמעבר בסרט בין יום הזיכרון ליום העצמאות עובר דרך ריקוד של ילדה במהלך חזרה לטקס. דרך הריקוד שלה מתחלפים השירים שמסמלים את הימים האלה, כל יום והשיר שמסמל אותו. אט אט נבנה מגדל בבל־ישראלי שצורתו שואפת לחשוף את זהות אנשיו, כמו שהם שואפים לחשוף את אלוהים.
״עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת״ (בראשית יא, ו). לאורך הבניה, השאלות העולות מדברי האנשים בסרט מערערות את הקרקע שעליה הם עומדים, כשצצים כשלים שבין האמונה שלהם למציאות.
הדבר מייצר שפה שמאבדת ממשמעותה: אישה רוסיה מזהירה פלסטינים שמסוכן להסתובב בטיילת בגלל הפיגוע שאירע שם. בהכנות לטקס יום העצמאות, מפקד על יחידת מאבטחים שרובם פלסטינים דורש שישימו לב לכניסת ערבים למתחם שבו מתקיים הטקס. טקס יום העצמאות משתלב עם יום הזיכרון, התקווה מבוצעת בסגנון ערבי, והצפירה נשמעת כאשר האנשים צופים בזיקוקים.
במשך שלוש השנים שבהם יצרתי את הסרט השתמר המקור הראשוני שלו, המפלס הראשון במבנה, שהגרעין שלו נשתל בקאט הראשון שנערך מיום צילום אחד בטיילת. לאורך הזמן הראיה שלי על העולם ועל הקולנוע התפתחה, כך שהסרט לא רק מתעד מקום ואנשים אלא גם את ההתפתחות שלי תוך כדי עשייתו.
ובתהליך זה הסרט כמו משוטט במקום, צועד בצעדים כרונולוגיים על אדמת־גלם לא כרונולוגית. וכמו שהאנשים המצולמים הולכים ומגדירים את עצמם לאורך הצילום – לאורך הסרט ניכרת תחושת ההתגבשות, של הסרט עצמו כסרט, שמגיעה בסופו לכדי פיצוץ.
מכאן ניתן לראות את התצפית
בימוי, צילום ועריכה: טל אלקים
בית הספר סם שפיגל, 16 דק׳
פסטיבל הסרטים חיפה
The post טל אלקים // מכאן ניתן לראות את התצפית appeared first on מגזין פורטפוליו.
