לשם שמיים: לדבר על מה שלא רואים

הי יונתן, הי רונן, מה שלומכם? ואיך עובר עליכם הסגר השני בינתיים?

שילוב בין זעם ותסכול, שלווה סטואית. או תחושה של דהרת משאית הישר לתוך קיר בהילוך איטי שנמשך כבר חודשים

סך הכל בסדר, אבל יותר קשה מהסגר הראשון שהיה בו הרגשה של אינטימיות וסולדריות עם תקווה שזה יעבור. עכשיו יש הרבה פחד מהעתיד והרגשה שכל אחד לעצמו. אני חושב שגם למדנו את מגבלות היחסים הווירטואליים והבנו שזה לא פתרון לטווח רחוק בהרבה מצבים. מפגש אנושי זה חשוב: לאדם, חברה, לימודים וגם כמובן תרבות

לגמרי. אני חושב שדווקא בחודשים האחרונים (בתקופה שבין הסגרים) רונן ואני נפגשנו פנים אל פנים יותר מכפי שנפגשנו ככה במשך שנים

זה נכון. מהבחינה הזו פודקאסט הוא קצת יצור כלאיים, לא? הוא אמנם וירטואלי, אבל אני חושב שיש בו משהו קרוב יותר, אנושי יותר. זה בכל מקרה מה שעלה לי משני הפרקים שכבר הספקתי לשמוע של לשם שמיים

הוא עולה לרשת וכל אחד יכול להאזין לו בכל מקום עם קצת קליטה, אבל בסופו של דבר הוא גם תיעוד של שיחה אינטימית ביננו לבין מרואיין או מרואיינת, שיושבים איתנו ביחד במרתף של בית הנסן, בחדר אטום שמשמש כאולפן עם קירות אבן עבים ושטיחים מקיר לקיר

חשוב לנו בפודקאסט להיפגש עם האנשים להקלטה. מעבר לאיכות הסאונד אנו מאמינים שבמפגש, כשיושבים יחד בסטדיו של מעמותה בבית הנסן, נוצר משהו מיוחד. שיחה פתוחה ועמוקה יותר שלא יכול לקרות בצ׳ט או בזום. וגם הפורמט של פודקאסט הוא פורמט אינטימי. לרוב אנשים מקשיבים לו לבד, באוזניות, באוטו

אז בוא נלך רגע צעד אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לפודקאסט, ואיך החלטתם על האופי שלו

היה פה חיבור בין כמה דברים. ברמת ההשתלשלות הדברים, במשך הרבה זמן רונן ואני חשבנו לעשות פודקאסט של ערב רב, אבל לא היה לנו זמן לחשוב על זה בצורה מסודרת ולקדם את העניין. בתקופת הסגר הראשון רן וולף (מחברת רן וולף שמנהלת את בית הנסן) התקשר וסיפר שגם הוא רוצה לעשות פודקאסט כבר הרבה זמן, ושאל אם נרצה לשתף פעולה.

הוא הציע פורמט של שיחות עומק עם יוצר או יוצרת בכל פרק, וגייס תקציב לעניין מהרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת. אז זה לא בדיוק תוצר של הקורונה, אבל הקורונה בהחלט נתנה דחיפה לכל הסיפור.

הצד השני של העניין הוא שנת העשור של ערב רב. הקמנו את האתר בינואר 2010, וסביב ציון העשור התחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות איתו בשנים הבאות. התקופה השתנתה, אנחנו השתננו, וברור לנו שצריך לקחת את הדברים למקומות חדשים. אני מקווה שהפודקאסט הוא רק הראשון שבהם

רונן אידלמן: בית הנסן הוא מקום ציבורי שמושך המון אנשים; ערב רב הוא מגזין של קהילת האמנות ובאופי שלו פחות מיינסטרים. החלטנו שאנחנו מכוונים לקהל רחב אבל לא מוותרים על העומק והביקורתיות. עושים סוג של שיחה פנימית אבל שכולם, ולא רק אנשים שבתוך השדה, יכולים להבין

החיבור בין ערב רב ובית הנסן גם הוביל לאופי של הפודקאסט. בית הנסן הוא מקום ציבורי שמושך המון אנשים, ומקיים בין השאר את שבוע העיצוב שזה אירוע ענק שמושך קהל רב ומדבר לא רק לקהל המקצועי. ערב רב הוא מגזין של קהילת האמנות ובאופי שלו פחות מיינסטרים.

בפודקאסט החלטנו שאנו מדברים עם יוצרים מכל סוגים; שאנחנו מכוונים לקהל רחב אבל לא מוותרים על העומק והביקורתיות. עושים סוג של שיחה פנימית אבל שכולם, ולא רק אנשים שבתוך השדה, יכולים להבין. מזה גם נובעת הבחירה של היוצרים שבחרנו לכל פרק

יונתן, אמרתם שבמשך זמן רב רציתם לעשות פודקאסט, וכמי שגם (גילוי נאות וכו׳) משתעשע ברעיון הזה, רציתי לשאול למה? למה לעשות פודקאסט? מה זה נותן לכם?

וזה גם אולי קשור לשנת העשור שציינת ושהתקופה השתנתה והדברים השתנו – באיזה אופן ואיך זה משפיע על העשייה שלכם? (וכן, אני יודע שיש פה מיליון שאלות, תתייחסו למה שאתם רוצים…)

אני חושב שפודקאסט נותן לנו קצת שחרור ביחס למאמרים כתובים, וגם מאפשר לנו לעבוד ביחד, להגיב אחד לשני. בשנים האחרונות יצא שכתבנו ביחד מדי פעם, בעיקר במאמרי תגובות לאירועים אקטואליים בתחום. אבל כתיבה ביחד היא עניין מסובך, במיוחד כשהסגנונות שלנו מאד שונים זה מזה, ואילו בפודקאסט אפשר להפוך את השוני הזה ליתרון כי כל אחד מביא סגנון, ידע ותחומי עניין קצת שונים. וזה גם פורמט מצויין לימינו, שנעים בין הליכות בשכונה בגלל סגר לנסיעות אינסופיות בגלל פקקים כשאין סגר

יש אתגר מאוד מעניין בפורמט שאין לו שום ממד ויזואלי. אנחנו מתעסקים מעל 20 שנה בתרבות חזותית ועכשיו אנחנו יוצרים בפורמט שהוא רק אודיו. ובכל זאת אנחנו בוחרים לדבר עם יוצרים שהממד החזותי הוא חלק משמעותי מהיצירה שלהם. אפילו מוזיקאים כמו מאיה דוניץ, נטע אלקיים ועמית חי כהן, החלק של אמנות חזותית הוא חלק מהיצירה שלהם.

אז הפורמט דורש לדבר על מה שלא רואים, לתאר את היצירה, את התהליכים האמנותיים ואת החשיבה מאחורי היצירות. וזה מוסיף עוד רובד חדש להכרה ולהבנה שלנו של אותם אמנים. באתר אנחנו יכולים פשוט להוסיף וידיאו או דימויים ולא צריך לתאר ולהסביר.

יש משהו מגוחך בפודקאסט אמנות, עיצוב וכדומה, אבל האתגר הזה הוא מה שיוצר את העניין

זויה צ'רקסקי נאדי במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

אוריאל קון. צילום: באדיבות תשע נשמות

ובכל זאת, אתם קצת יוצאים מאזור הנוחות שלכם, אפרופו מוזיקאים ואורחים נוספים. לא שזו בעיה כמובן, אני פשוט תוהה אם נראה את ההרחבה הזו גם בערב רב באופן מודגש יותר, כמו שאוריאל קון אמר בפרק השני של לשם שמיים, זה לא משנה אם זו מוזיקה, אדריכלות או ספרות (זה לא ציטוט 1:1 אלא רוח הדברים)

כן ולא. נקודת המוצא שלנו היא אמנות חזותית, ומשם אנחנו יוצאים לכל מיני חיבורים שבהם היא נוגעת או מתרחבת, כמו תיאטרון, מחול, אמנויות במה, קולנוע, מוזיקה וספרות. תמיד עשינו את החיבורים האלו וזה גם טבעי לנו גם כיוצרים ועוד יותר כצרכני תרבות. אני חושב שזה מהלך טבעי שעכשיו רק יותר מודגש בגלל החיבור עם בית הנסן.

עירפול הגבולות בין המדיומים הוא משהו שקורה בשדה התרבות בכל מקרה. היוצרים שאנו מראיינים עושים את זה בעצמם כל הזמן

זה נכון שערב רב הוא כתב עת לאמנות חזותית בעיקרו, אבל לשנינו יש רקע בכתיבה ועריכה בתחומי תרבות נוספים. אני משער שלו הפודקאסט היה כולו של ערב רב היינו שמים דגש חזק יותר על אמנות חזותית, אבל הרצון של בית הנסן לקחת את התוכנית לכיווני יצירה נוספים נתן לנו אתגר מאד מהנה.

נניח הראיון עם יונתן לוי שעלה השבוע. כדי להתכונן לשיחה ישבנו לקרוא את הספרים שלו ולצפות בתיעוד של כל ההצגות שיצר. אני יכול לספר שהעולם שלי התרחב עוד לפני שהתחלנו, ונראה לי שהסקרנות הזו באה לידי ביטוי בשיחה.

ואם נמשיך את הדוגמה של רונן, אפשר לומר שבחלק מהראיונות השאלות שלנו הולכות לכיוונים שאנשי מקצוע אחרים לא היו הולכים אליהם. כשדיברנו עם המוזיקאית מאיה דוניץ, למשל, חלק מהשיחה נגע להבטים פיסוליים של העבודות שלה, לאופן שבו הסאונד מעצב את המרחב. אני משער שאם היינו מוזיקאים היינו שואלים שאלות אחרות

איך בחרתם את המרואיינות והמרואיינים? מה עוד מצפה לנו בהמשך של הפודקאסט?

אנחנו מדברים עם יוצרים שאנו אוהבים את האמנות שלהם ואנחנו חושבים שהם חשובים. אנחנו גם בוחרים יוצרים שהם מאוד מצליחים, ופה זה גם מעלה את השאלה מהי הצלחה באמנות.

הבחירה נעשתה בשיתוף פעולה ביננו לבין הצוות של בית הנסן (רן וולף וקארין שבתאי, שמפיקה את הפודקאסט). היה ניסיון לשלב בין יוצרים ויוצרות מתחומים שונים, וגם בין אנשים מוכרים מאד לכאלה שפחות. ואחרי כל זה היה צריך לראות מי פנוי בתקופה הזו, מי נמצא בארץ וכו׳.

את העונה הראשונה כבר כמעט סיימנו. אחרי השיחות עם זויה צ׳רקסקי, אוריאל קון ויונתן לוי שכבר עלו, יגיעו היוצרים נטע אלקיים ועמית חי כהן, המוזיקאית הרב־תחומית מאיה דוניץ, המאיירות רותו מודן ובתיה קולטון, המעצב והאוצר רמי טריף והכוריאוגרפית יסמין גודר. כשנסיים נתחיל לעבוד על העונה הבאה, אני מקווה, אבל עוד מוקדם לומר מי ישתתפו בה

נטע אלקיים ועמית חי כהן. צילום: אסטוונאת חי

מאיה דוניץ, מתוך דואו עם רם גבאי. צילום: אייל נבו

חשוב לנו שהיוצרים יהיו מקשת רחבה של תחומי יצירה תרבותית; להרחיב את הגבולות. אבל הגבול שלנו הוא שאנחנו נבין בזה ושיהיה לנו מה להגיד על היוצרים והיצירה. לדוגמה, אנחנו לא נארח מעצב אופנה או שפית בכירה: לא בגלל שאנחנו חושבים שאוכל ובגדים לא יכולים להיות תרבות אלא כי אנחנו לא מרגישים שלנו יש הבנה בנושא.

יש רצון לפנות למיינסטרים, שהמאזינים יכירו את השמות בכותרת ויהיו סקרנים לשמוע יוצרים שהם מכירים. אבל לעשות את השיחה בצורה שהמיינסטרים לא נוהג לעשות. מצד שני כמה מעצבים, לדוגמה, הם מוכרים בכל בית בישראל

אז מהצד שלי אני יכול להבטיח לך שמהר מאוד תגלה שאין לכם שום בעיה לראיין גם מעצבת אופנה וגם שפית בכירה, ושתהליכי יצירה הם הרבה יותר דומים ממה שנדמה לפעמים. יותר מכך: הייתי שמח לשמוע אתכם מראיינים אותן, זה בטח יהיה מעניין.

ולפני סיום, תגידו משהו על שם הפודקאסט: לשם שמיים? נדמה לי אגב שהוא גם קצת קשור לשאלת ההצלחה שהזכרת מקודם, רונן

אחד הדברים שמאפיינים את העבודה בערב רב ושמגולם כבר בשמו של המגזין, הוא מתח בין קדושה לכפירה. הערב רב המקראים הם מי שמואשמים בחטא העגל, שהוא גם מעשה האמנות הראשון וגם מעשה הכפירה הגדול.

אנחנו חושבים שאמנות הרבה פעמים משחקת עם המתח הזה: היא מקודשת וכופרת באותו זמן. יש בה את ״המחווה של הערבוב״, כמו שכתב על כך אסי תמרי, והמחווה הזו היא תופעה מרתקת שבאה לידי ביטוי גם בביטוי ״לשם שמיים״, שבהקשר שלנו מרפרר גם לעשייה לשמה וגם למחלוקת ולפרובלמטיות שמגולמות בה

יונתן אמיר: אמנות הרבה פעמים משחקת עם המתח הזה; היא מקודשת וכופרת באותו זמן. יש בה את ״המחווה של הערבוב״, תופעה מרתקת שבאה לידי ביטוי גם בביטוי ״לשם שמיים״, שבהקשר שלנו מרפרר גם לעשייה לשמה וגם למחלוקת ולפרובלמטיות שמגולמות בה

וזה גם מתחבר לשאלה של הצלחה וכישלון שאנחנו מבררים עם היוצרים בכל הפרקים. מה מניע את פעולת היצירה וגם את הבחירות שהיוצר/ת עושה. בחרנו אמנים מאוד מצליחים אבל בסוף היום כל האמנים (כמעט) בארץ במסע השרדות, ויש לנו תרבות טובה ומגוונת בזכות האמנים שיוצרים ״לשם שמיים״.

בסוף היום כשחוזרים מהתערוכה בפומפידו (מאיה) והבמות הגדולות במרקש וקרקוב (נטע ועמית) והביקורות המשובחות בניו יורק טיימס (זויה) – חוזרים לדירה ברמת גן או בקטמונים לאיסוף הילדים מהגן ולרדוף אחרי השוטף 90 והביטוח הלאומי

זה נכון… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

שווה להזכיר את הסאונד הנפלא שעושה דניאל מאיר – גם לו מגיע פרק של לשם שמים. ולהודות לבית הנסן וחברת רן וולף, בתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת, שבזכותם אפשר לעשות את הפודקאסט באיכות הטובה ביותר

נכון. אם בהתחלה כשחשבנו על פודקאסט היינו בקטע של ״יאללה נקנה מיקרופון ב־100 ש״ח, נחבר למחשב, נתקשר לכמה אנשים ותהיה תוכנית״, די מהר הבנו שאחד הדברים שמרימים או מורידים פודקאסט, כמדיום קולי, הוא איכות הסאונד. בלי העבודה של דני בעיצוב הסאונד וגם של אמיר בולצמן שטיפל בהקלטות עצמן, בטח היינו נשמעים כמו רדיו AM משנות ה־80

חכה שתשמע את הפרקים עם המוסיקה, נטע אלקיים ומאיה דוניץ. זה יצא מדהים ופשוט תענוג להקשיב

ובכלל זה כיף לעבוד עם אנשי מקצוע שיודעים לשפר ולעזור ולבקר. בין אם זה קובי לוי שעשה את העיצוב הגרפי של הסדרה, ובין אם של אנשי הסאונד

The post לשם שמיים: לדבר על מה שלא רואים appeared first on מגזין פורטפוליו.