״הניסיונות והפתרונות שהממשלה הציעה היו בבחינת כוסות רוח. ממשלת נתניהו לא יודעת איך לטפל בעסקים הקטנים. בנימין נתניהו הוא שיצר בישראל את מנגנון הריכוזיות והמונופולים הגדולים: רק הם נחשבים, והעסקים הקטנים והבינוניים נשארים שקופים״.
בחודש אוגוסט סגרה סיביל גולדפיינר – הבעלים והמייסדת של רשת האופנה קום איל פו – שלוש חנויות. במהלך ימי הקורונה היא הבינה מהר מאוד שבמדינה שפועלת בשיטה ניאו־ליברלית דורסנית, שלפיה העולם שייך לענקים, אין דרך אחרת אלא לדאוג לעצמך ולסובבים אותך. ״כשהכל התחיל, זה שוב טפח על פני״ היא מספרת.
״אנחנו חיים במדינה שבה התאגידים וחברות הענק מייצרים כמויות אסטרונומיות של סחורה במחירים מוזלים, תוך כדי שימוש בחומרים זולים וזמינים ולרוב גם לא אקולוגיים, בכוח עבודה זול ולעיתים גם מנוצל. הדבר פוגע ביצרנים הקטנים שהם בין השאר גם המעצבים שעובדים בכמויות קטנות, ושטביעת האצבע שלהם נוכחת בכל פריט. במציאות הזו הסיכוי של העסקים הקטנים לשרוד הוא די אפסי״.
אנחנו חיים במדינה שבה התאגידים וחברות הענק מייצרים כמויות אסטרונומיות של סחורה במחירים מוזלים. במציאות הזו הסיכוי של העסקים הקטנים לשרוד הוא די אפסי
עם אג׳נדה חברתית ותחושת סולידריות, שמלוות אותה מראשית הקריירה שלה, גולדפיינר החלה לדבר עם השותפים שלה מאיטליה. ״חלקם אנשים שעד אז הקשר איתם היה עסקי לחלוטין ותוך כדי שהזמן עבר, וגם כאן מתרחש סגר, נבנתה סולידריות וקירבה שלא היתה שם קודם״, היא אומרת.
סיביל גולדפיינר. צילום: רופינה פלדמן
Reinhard Plank. צ׳או איטליה, שלום תל־אביב
״באיטליה המצב היה מפחיד. המגפה השתוללה. המעצבים האיטלקים הקטנים שעם חלקם אנחנו עובדים שנים רבות, חטפו מכה קשה. המשלוחים של קולקציות הקיץ שלהם היו מוכנים ועמדו לצאת למיטב חנויות העולם, והכל בוטל מהיום להיום. החנויות בלונדון, בפריס, במילנו ובניו יורק נסגרו ואף אחד לא ידע מתי יפתחו מחדש.
״המעצבים נשארו עם הקולקציה ובלי מי שישלם עבור מימון הייצור. חלקם נקלעו לקשיים ולחנק תזרימי והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד מהצד. כך נולד הרעיון להביא את הסחורות שהיו אמורות להגיע לחנויות ברחבי העולם ולהציע אותן לקהל שלנו, והשקנו את צ׳או איטליה, שלום תל־אביב״.
בין המעצבים האיטלקים ששלחו פריטים היה אפשר למצוא את Avant Toi, מותג משפחתי לפריטי קשמיר; Roberto Collina, חברה לסריגי לנשים עשויים חומר צמר איכותיים; Reinhard Plank, חלוץ מוביל בכל הקשור לעיצוב כובעים בסצנת האופנה העכשווית; Faliero Sarti, מותג איטלקי משפחתי שמוצעים בו של צעיפים ייחודיים; ועוד. גולדפיינר מספרת שזו היתה הצלחה, אבל הביקורת לא איחרה להגיע.
הבנתי שההחלטה שלנו כצרכנים ממי לקנות ובמי להשקיע את הכסף היא החלטה פוליטית; היא הבעת עמדה. ומכאן אני אומרת באופן פומבי: אל תקנו מחברות הענק, הן יסתדרו גם בלעדיכם. שימו את הכסף שלכם במקום שבו הוא יכול להציל חיים של אנשים אחרים
״את כספי המכירה החזרנו לאיטלקים, אבל אז הגיעה גם הביקורת״, היא מוסיפה בחיוך. ״אנחנו הרי עם מצקצק ובעיקר כזה שיודע ׳לא לאהוב׳. עלו שאלות כמו למה מעצבים איטלקים? האם אין מספיק מעצבים ישראלים קטנים שאפשר לתת להם במה בחנות הדגל שלנו? הבנתי את הביקורת. קיבלתי וצמחתי ממנה.
״עוד הבנתי שההחלטה שלנו כצרכנים ממי לקנות ובמי להשקיע את הכסף היא החלטה פוליטית; היא הבעת עמדה. ומכאן אני אומרת באופן פומבי: אל תקנו מחברות הענק, הן יסתדרו גם בלעדיכם. שימו את הכסף שלכם במקום שבו הוא יכול להציל חיים של אנשים אחרים״.
מיכל מנגיסטו (AKAL). צילום: גיא נחום לוי ולנה זלרץ
VAGUE. צילום: אלכס פרגמנט
Noon. צילום: רן עזרא
שירן ראובן. צילום: אלינה ברנסקי
Vender. צילום: גיא נחום לוי
כך, את רעיון הסולידריות, ״את הערבות ההדדית שכולם מדברים עליה״, הפכה גולדפיינר לפרויקט שנתי ומתמשך שבו קום איל פו תשמש כפלטפורמת סיוע למעצבים ויוצרים מקומיים מתחומים מגוונים, תחת הכותרת Comme il faut love stories.
מיד בסיום חודש ״צ׳או איטליה, שלום תל־אביב״ הושק בחודש שעבר חודש המעצבים הישראלים בחנות הדגל בנמל תל אביב: מיכל מנגיסטו (AKAL) עם פריטים שמעוטרים ברקמה ושחלקם נוצרו בשיתוף פעולה עם בני הגיל השלישי מהקהילה האתיופית; NOON, מותג הנעלה נשי של המעצבות דנה שי ורותם אסיאס, בסגנון אורבני, בקו נקי וקלאסי; VAGUE של אנוק יוסבשוילי וירון שמרקין, שמקפידים על ייצור עקבי של בגדים שחורים נטולי מגדר; שירן ראובן /מאמו, aner 5777 ו־Vender.
נמשכות אל עבודת היד
בהמשך החודש, כשהמציאות תאפשר, יפתח החלק השלישי של פרויקט הסולידריות שיכלול 18 אומנים־נגרים מרחבי הארץ, עם פריטי נגרות־אמן שאצר גיל ארד, נגר־אומן ובונה כלי מיתר, מחלוצי זרם הנגרות המסורתית בארץ ומייסד בית הספר ״ידנות״. לדבריו, נגרות אומן מתקיימת על קו התפר שבין המלאכה לאמנות ונשענת על העקרונות הבאים: עבודה בעץ מלא (לא דיקט/סנדוויץ׳ מצופה פורניר/פורמייקה); הבנייה נעשית על טהרת המחברים (מחברי עץ ולא ברגים/מסמרים); חומרי גימור טבעיים (שמנים/ווקסים/פוליטורה ולא לכה תעשייתית).
מטרתו של הנגר־אומן היא ליצור ״חפץ״ שיפיח רוח חיים בחלל שהוא מונח בו, ויהפוך אותו משגרתי ליוצא דופן ומשובב נפש. כך, הרהיט מאחד את כל מה שסביבו, ובו בזמן משנה ומחייה אותו. ארד עצמו מציג בפרויקט פריט שהוא מכנה Bright Spot. זהו ספסל שמזמין את העוברים לפניו, לעצור לרגע בכניסה וביציאה מהבית ולחלוץ או לנעול נעליים. המציגים הנוספים בפרויקט הם: עפר זהבי, דורון פדות, ירמי קמחי, חיים זינו, אביעד אובל, קרן הראל, נדב רודניק, רפאל גרינבלט, ניר שבת, יואל ויסיק, מאיר הורוביץ, פבל דיברוב, אורן פייגנבאום, יאיר בר־חיים, תם אטיאס, ארז לנדאו ורועי הלביץ.
ירמי קמחי. צילום: אלעד ברמי
יואל ויסיק. צילום: אלעד ברמי
ניר שבת. צילום: אלעד ברמי
דורון פדות. צילום: אלעד ברמי
כשגולדפיין נשאלת על המחירים הגבוהים של הפריטים שנמכרים בחנויות הרשת, ואיך הדבר מתחבר עם רעיון הסולידריות שהיא מובילה, היא משיבה: ״מדובר על סולדיריות עם חברות קטנות, לא עם מפעלי יזע. כל המעצבים והמפעלים שאנחנו עושים איתם את הפרויקט – מצ׳או איטליה, דרך מעצבים ישראליים, נגרות מסורתית או מעצבים שעובדים מתוך מחשבה על קיימות – המחירים שלהם יקרים, מכיוון שהם עובדים בסדרות קטנות ובאיכות גבוהה. כך גם אנחנו בקום איל פו.
במוצרים של סלואו־פאשן הכל יותר יקר. גם בעולם האוכל: תשוו אוכל של פאסט־פוד למסעדה איכותית. מה שאיכותי יקר ולכן ההשוואה לאופנה זולה פשוט לא נכונה
״כשמשווים את המחירים לאלו של האופנה המהירה – שמוכרים מאוד בזול – לא לוקחים בחשבון את מחיר הניצול בכל שרשרת האספקה: מהפועלים, ליצרני הבדים, לדוגמניות, למצעבים למוכרות. כולם בדרך מנוצלים חוץ מבעלי החברות. במוצרים של סלואו־פאשן הכל יותר יקר. גם בעולם האוכל: תשוו אוכל של פאסט־פוד למסעדה איכותית. מה שאיכותי יקר ולכן ההשוואה לאופנה זולה פשוט לא נכונה״.
ואיך מתחבר עולם הנגרות עם עולם האופנה?
״כמו בעולם האופנה, גם כאן אנחנו נמשכות אל עבודת היד, אל המגע האישי לעומת שימוש מלא במכונות. שאיפתו של הנגר־אמן היא ליצור רהיטים שנבנו בצורה אחראית ושיחזיקו מעמד לדורות. אלה רהיטים שאינם פונקציונליים בלבד, אלא משלבים בין השימושי והמעשי לבין האסתטי והמענג – בדומה לאג׳נדת העיצוב והייצור של קום איל פו שהשקנו כבר לפני 30 שנה.
״כבר אז שמנו לעצמנו למטרה לעצב ולהציע אופנה לנשים מכל הגילאים, מידות וסוגי גוף, להשתמש בכוח המותג כדי להעלות את המודעות ולהפיץ את האג׳נדה של בית האופנה. ויש לנו כבר תוכנית מדוקדקת להמשך: לאחר אומני הנגרות המסורתית, נציג עיצובים מחומרי ברי קיימא, עיצובים מהפריפריה ועוד״.
The post סיביל גולדפיינר: מחאה, סולידריות וערבות הדדית appeared first on מגזין פורטפוליו.
