מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני: שגיא אזולאי מנסה להטמיע צער ברחוב סומסום 

את אריק, גיבור סדרת הילדים האמריקאית רחוב סומסום, רובנו היינו מורגלים לראות מרצד על גבי מסכי הטלוויזיה לצד חברו בנץ במהלך שנות ה־80 העליזות, כשהתוכנית המציגה את מעלליהם של חבורת בובות קונדסיות עוד הייתה בשיא הפופולריות שלה. 

המפגש עם דמותו הגוצית והשמנמנה של אריק על גבי הקנבסים עתירי הצבע של הצייר שגיא אזולאי בתערוכת היחיד שלו, שנפתחה בגלריה רו־ארט (וזמינה לצפייה באתר הגלריה לנוכח הסגר), הוא מתעתע. סיבה אחת לבלבול היא שמבקרים בחלל הגלריה, המייצגת על פי רוב אמנים ישראלים צעירים, לא מצפים להיתקל בעולמות תוכן ילדיים בתערוכות אמנות המתיימרות להציג נושאים מופשטים או כבדי ראש. 

אך זה לא גורם ההפתעה העיקרי. אזולאי, בוגר התואר הראשון והשני מהמחלקה לאמנות של בצלאל, הוא לבטח לא האמן הראשון שבוחר לכוון את הזרקור בעבודותיו אל דמויות המזוהות עם תרבות הפופ הנמוכה, או כאלו האהודות על ידי ילדים ונוער. לא חסרים ציירים אחרים, הן עכשווים והן כאלו שפעלו באמצע המאה הקודמת, שהצהירו בגלוי על כך ששאבו את השראתם מציורי קומיקס או מדמויות הלקוחות מתוכניות ילדים.

שגיא אזולאי

דוגמה איקונית במיוחד היא ציוריו המוקדמים יותר של אמן הפופ האמריקאי רוי ליכטנשטיין, שהטמיע את דמויותיהם של מיקי מאוס, דונלד דאק ובאגס באני בקומפוזיציות שלו, שקדמו לציורים המנוקדים שבהן כיכבו נשות הפין־אפ של שנות ה־60. עוד יוצרת בולטת שהפכה דמויות אינפנטיליות למורכבות ובעלות רבדים פסיכולוגיים עמוקים היא הציירת האמריקאית ג׳ויס פנסאטו שהלכה לעולמה בשנה שעברה. פנסאטו, אחת האמניות המודרניות המוערכות ביותר בארצות הברית, הציגה עבודות שהנציחו את הומר סימפסון ובאטמן במוסדות נחשבים כמו מוזיאון הוויטני והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. 

אם כן, בחירתו של אזולאי להתעמק בדמותו של אריק היא לא שנויה במחלוקת, או כזו שאינה הולמת את הגלריה. ההפתעה הכרוכה בצפייה בציוריו היא כזו שנובעת מהסגנון שבו דבק אזולאי. סדרת הקנבסים קטני הממדים, שעל גביהם מופיעה דמותו של אריק כשהוא עומד בסמוך לחלון עם גבו אל הצופים, על רקע נופים משתנים, נראית במבט ראשון שטוחה־משהו.

נדמה כאילו אזולאי זיהה תמה מעוררת חיוך והחליט להנציחה על גבי משטח ציורי שמתעקש להיראות דו־ממדי, כאילו כיוון מראש להעמיד גוף עבודות שיש בהן פוטנציאל מסחרי מובהק ויכולת לעורר אהדה במבקרים בזכות הנושא האינפנטילי שלהן והפאלטה הססגונית הנעימה לעין שבה השתמש כדי לייצרן. 

חלון אל הריק 

מבט מעמיק בעבודות – שיצר אזולי בשמן, אקריליק ופסטל שמן על בד – מגלה שהוא לא רק אמן פופוליסטי שיודע ליצור ציורים שיש בהם קריצה חיננית ותו לא. גם ההצבה של היצירות בחלל, שעליה אמונה האוצרת מאיה במברגר, מצילה את אזולאי מנפילה אל תהומות הציור שהוא בגדר גימיק מתנחמד.

ציוריו של אזולאי מוצגים זה לצד זה על שלושה מקירות הגלריה בחלקו האחורי של החלל. בין המבקר לבין העבודות משתרג עמוד גבס לבן וגבוה שחוצץ בין חלל הקבלה של רו־ארט למרחב התצוגה. ההצבה מהדהדת את התנוחה שבה שרוי אריק בציוריו של אזולאי: כשם שהוא עומד צמוד אל החלון ומתבונן בעולם שנפרש מעבר לו, הצופים בגלריה לא נאלצים להקיף אותה כדי לחזות ביצירות אלא צריכים לחצות את העמוד ולעמוד עם גבם לדלפק בכניסה. עקיפת העמוד מאלצת את המבקרים שלא להסתובב בגלריה ולדלג בין הציורים ברפרוף, אלא לעבור מעין סף כדי להתקרב אל מקבץ העבודות המונחות בסמיכות זו לזו. 

היכולות הטכניות של אזולאי כצייר באות לידי ביטוי בעבודות באורח נחבא, באמצעות פרטים כמעט משניים שקל לפספס: באחד מהציורים, הוא הלביש את אריק במעין וסט דמוי עור בגוון חום שמזדקרים מתוכו פסים כחולים־ירקרקים, הדים לניסיונות קודמים של אזולאי שאותם מחה באמצעות שכבות של צבע, שבהמשך קילף במחווה אלגנטית וצנועה. בציור אחר אזולאי מציב את אריק לצד חלון שעל קצה אחד של מסגרתו הכהה הוא שירטט עיגולים־עיגולים, שמשווים לחלון חזות מימטית ומשכנעת של טבעות הנקוות בגזעי עצים.

מראה הצבה

לילה לבן

עיניים בגב

פניו המשעשעות של אריק, כולל אפיו הכתמתם והמזדקר, לא נראות בציוריו של אזולאי. הוא נותר אנונימי, בלתי נגיש, למעט בציור בודד שהוא אף אחד מהמוצלחים והמרגשים בתערוכה. בעבודה זו אזולאי המחיש את יכולותיו הטכניות כשצייר את אריק מוצב בחדר חשוך, כשהשתקפותו בחלון מוארת בתאורה שנובעת מן החוץ.

אחת המשימות המורכבות ביותר עבור ציירים היא להמחיש כיצד נראית עלטה כשהיא אינה מוחלטת; לא ניתן להסתפק בשימוש גורף בפיגמנטים כהים או רק בצבע שחור אטום. אזולאי צלח את המשוכה הזו בכישרון – הווילון הלבן שתוחם את החלון שדרכו אריק משקיף אל העולם נראה כמו־מתנופף באורח משכנע, כאילו משב רוח הניע אותו כשהצוהר נפתח, ובבואתו של אריק הנגלמת על גבי מרקע הזכוכית של החלון נראית כמעט טראגית, מעין רוח רפאים שהיא צל של המקור. כך אריק נראה עומד באותה הנקודה, קפוא וסטטי, בעוד שרק העונות מתחלפות.

בציור אביבי ועליז יותר, פרחי חמניות מתנופפים בחוץ על רקע שמיים כחולים־סגלגלים, ואריק עוטה חולצה לבנה שמתכתבת עם עלי הכותרת של הפרחים. בעבודה אחרת, המכונה ״שמש בחצות״, אריק ניצב מול שמיים בוערים באדום שגונו זהה לסוודר שהוא לובש.

בחירתו של אזולאי להעמיד את אריק אל מנגד לחלון שפסים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, מחזקת את האבחנה המוקדמת יותר שמדובר בציור שטוח, אלא שהסתכלות מדוקדקת יותר בכל הציורים מעלה את ההשערה כי מדובר בבחירה מודעת, ספק הומוריסטית, של האמן. הנכחת הגריד הציורי באמצעות הדגשתו דרך החלון, ששב ומככב בכל הציורים, היא בבחינת אמירה אסתטית: אזולאי מתעקש שהציור שלו יהיה קודם כל יצוג, כזה שמודע להיותו יצירה אמנותית, ומסרב ליצור אחיזת עיניים או להיות דו־משמעי. 

צעיר לנצח

על אף השטיחות שמאפיינת את המשטח הציורי שאזולאי מציע, הסוגיות הרעיוניות שעולות מהעבודות הן כלל לא פשוטות. לא מן הנמנע שכשאזולאי סיים לעבוד על העבודות בשנה החולפת, עלתה במוחו המחשבה על המציאות העכשווית שכולנו מתעמתים איתה מאז פרצה מגיפת הקורונה ברחבי העולם. נדמה שההקבלה בין דמותו של אריק שנמצא בתוך חלל סגור ומסתכל על העולם שנפרש מחוץ לחלון, לבין ההתמודדות הנוכחית של אנשים רבים עם ההכרח לסגת לבתיהם בשל מגבלות הכרוכות בחיים עם הווירוס, היא כמעט מובנית מאליה. 

החלטתו של אזולאי להשיל מאריק את תווי פניו שכה מזוהים עימו, כמו גם ההתעקשות להציבו קפוא ובלתי נתון להתפתחות בעוד שמזג האוויר והתאורה סביבו מתחלפים, מצביעות על נדבך עצוב שמאפיין דמויות ילדיות רבות. אריק, בדומה לשלל גיבורים אחרים של סדרות וסיפורי ילדים, הוא חסר גיל. הזמן לא נותן בו את אותותיו: הוא נותר עב־גוף, רחב כתפיים, השיבה לא זורקת בשיערו, וניתן להניח שגם הבינה שמגיעה בשלבים מתקדמים יותר של החיים היא לא מנת חלקו.

יש אלמנט מתוק־מריר ברעיון של דמות שאינה מתבגרת, וניכר שאזולאי התאמץ להדגיש את הסוגייה הזו. אריק של אזולאי לכוד לצד החלון תמיד, צעיר לנצח. הוא לא יכול להתפתח מעצם הווייתו כדמות, והמסגרת החזותית שבה הוא מעצב אותו לא מאפשרת לו להשתנות.

אולי יש קסם נרקיסי באפשרות של חיים תמידיים על הטווח בין ילדות לבגרות, אך כל מי שעבר את גיל ההתבגרות מבין שאת מחוגי השעון אי אפשר לעצור, וכנראה גם לא כדאי. לכן רחוב סומסום היא סדרה שקוסמת לילדים, ובעוד שאולי לחלקנו שמורה לה פינה חמה בלב, הפסקנו לצפות בה כשגדלנו והטרדות שלנו נהיו אמיתיות ומתישות. 

אריק | שגיא אזולאי
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, תל אביב
תאריך נעילה חדש ומועד השקת קטלוג טרם נקבעו עקב החלת הסגר הכלל־ארצי לאורך החגים. אפשר לצפות בעבודות באתר הגלריה

שיר המספרים (לונה פארק)

The post מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני: שגיא אזולאי מנסה להטמיע צער ברחוב סומסום  appeared first on מגזין פורטפוליו.