דניאל (קיזמן) קאפ | רעד קל
מערך עבודות פיסול וצילום המתעדות את גופו של האמן במצבי מאמץ שונים. העבודות מתאפיינות במונוכרומטיות, מינימליזם־צורני ובהכלאה בין גוף לאוביקט.
בכל עבודה בתערוכה מתקיימת תנועה לימינלית, איזון עדין המנסה לשממור על שיווי משקל – פיזי או מטאפורי. מבעד לתצוגת הראווה הסטרילית של הגוף והפסלים, נחשפת פגיעות – פגיעותו של האמן, פגיעותם של אחרים.
דניאל (קיזמן) קאפ | רעד קל
צילום: לני גאונט
צילום: עודד יונס
מועתסם סיאם | חיכאייתי מע אז־זמאן (עלילתי עם הזמן)
״עלילתי עם הזמן״ הוא שם הסרט ושיר הנושא של הזמרת ורדה אלג׳זאירייה משנת 1973. בילדותי התבוננתי רבות בתמונתה של אמי, שצולמה בשנות ה־90. היה לה שיער נפוח, גבות דקיקות, איפור ותכשיטים דומיננטיים. בעודי מתבונן בתמונה, אני שומע את אמי ברקע מזמזמת את שירה של זמרת הטראב הקלאסית, ורדה אלג׳זאירייה. שנים חשבתי שאימא היא ורדה בעצמה.
בגיל 13 פגשתי את הנביא מוחמד בשנתי. זה היה במדבר צחיח לחלוטין. הוא היה שם לבדו עם עץ דקל אחד. שאלתי לפשר החלום, והסבירו לי שאני מתקרב להיכנס לגן עדן בזכות פגישתי איתו! הזמרת ורדה והדקל מרמזים על קשר אהבה נעלם עם אמי ועם הדת שגדלתי עליה – החיים שלי ההשתנו, אך הקשר שלי איתם לא השתנה בכלל.
מועתסם סיאם | חיכאייתי מע אז־זמאן
רני קטן, גיא נחמד שטרן | X
גדלנו יחד עם האינטרנט. היינו הילדים הראשונים שהתחברו לגרסה המתפקדת שלו, בשונה משנות ה־90 וה־80, כשהאינטרנט היה עוד בחיתוליו והצעירים של אז קיבלו אותו חדש ופרוץ. בגיל עשר היה לנו כבר בלוג ועמוד יוטיוב, אנחנו היינו צעירים עם אינטרנט טינאייג׳ר.
הוא היה שווה לנו בגיל, במעמד, מתפרץ ממיניות, מחוצ׳קן עם גשר בשיניים ומוצף בהומור מטומטם. אנחנו היינו תת־התרבות החדשה, שהתקיימה בתוך פורומים, עם שמות משתמש מגניבים. נפגשים במציאות כדי לצפות בסרטוני יוטיוב ומשחקים במחשב אחד נגד השני כל אחד מחדרו. קיצרנו מילים לאותיות וצילמנו את עצמנו עוד לפני הסלפי עם זרוע מתוחה מעלה ומצלמה הפוכה ביד, כותבים סטטוסים וציוצים לראשונה בהיסטוריה ומעלים את התמונות הראשונות אי־פעם לאינסטגרם.
הנוסטלגיה לעולם הזה היא מגוחכת מרוב שהיום אנחנו טובעים וחיים בתוכה, והאינטרנט כבר הגיע לשיא. הדיגיטליות של הזמן שלנו היא ערך בפני עצמו לפני שהוא פוגש בחומר. לפני המכשירים והגאדג׳טים, לפני האפליקציות ומסכי המגע, היינו ילדים תמימים שרצו לצאת אל העולם ולראותו. העולם הזה היה בתוך קופסה שמתחברת לחשמל שלה מסך דק, ממש בחדר השינה שלנו.
רני קטן, גיא נחמד שטרן | X. צילומים: לני גאונט
איתי מתן
סדרת ציורי שמן וטכניקה מעורבת העוסקים בפירוק והרכבה של חללים, דרך שימוש בעולם דימויים המורכב מתמונות שמצאתי, צילומים אישיים, דימויים שנוצרו בתוכנות דיגיטליות, דימויים שנגנבו מיצירות של אמנים שונים ועוד.
בעבודות אלו אני מקווה לאפשר מרחב שהייה אל מול האישי והמוכר, וליצור חיבורים בין המרכיבים השונים. בעבודות מופיעים אוביקטים, טקסטורות ואופני ייצוג שונים, לעיתים דרך זרות ולעיתים דרך חיבור, ומאפשרים להשתהות ולחשוב דרכם על יכולתם של אותם דימויים לתפקד כמייצגי תרבות, או לייצר שיח על אודות העולם הערכי המשתקף מהם.מהעבודות עולות סוגיות המתחברות לדיון בשאלת הייצוג והמדיום, ובפרט שאלת רלוונטיות על המדיום.
איתי מתן
חן פלמנבאום | אחדות הניגודים
התערוכה היא מעין מגרש משחקים, מרחב של מקום וזמן עם מערכת חוקים פנימית. שפע של חומרים והתרחשויות המזמינים שיטוט ילדי מתוך סקרנות וגילוי, הומור והפתעה. המשחק הוא גשר דו־כיווני בין העולם הפנימי והאישי שלי לעולם החיצוני, חסר השליטה.
כל מה שנכנס למגרש משפיע על המערכת. המנוע המניע את המערכת, הוא הצופה, הסוביקט. המקום שבו אני עומד ונקודת המבט הם בחירה, הגורמת למרחב כולו להתפרק ולהיבנות מחדש. בכל פסיעה נעלם עולם ומתגלה חדש.
חן פלמנבאום | אחדות הניגודים. צילומים: זואי חרודי
טמיר חן | אל בטן הארנב
מהו ציור בשרני? שאלה העולה מתוך המתח המרתק שבין דו־הממדיות של הציור לבין חומריותו. כיצד מדיום שבסיסו בשטיחות יכול להיות בעל נפח, כבד משקל? מהרגע שבו הבד נפרש יש בשר, יש גוף; עבודה עם חתיכות חיות, רקמות. הסטודיו הוא חיה פועמת שמארחת אותי בקיבתה מדי יום. הבד, הדימוי, הצבע – אלה חומרי הלישה, חומרי העיכול של העבודה.
מתוך כך צומחת מחשבה על ציור הקשור במיניות ובמגע, נברא מתוך שפע גרגרני ובולמי, החותר לחלץ את האיכות הבשרנית האינהרנטית לו. פעולת הציור הופכת למעשה ליבידינלי, שמבסיסו עולה שאלה חדשה: על אודות מערכת היחסים שבין הציור כגוף לגוף המצייר, מעשה של תשוקה ואינטימיות.
טמיר חן | אל בטן הארנב
טליה קורמן | איידופוסיקון (וריאציה 4)
הציור כחלל, והחלל כציור: הרצון לצאת מההגדרה המסורתית של הציור כצורת אמנות חזותית קונקרטית. רעיון הציור יכול להגיע לידי ביטוי בהצעות הניתנות למימוש בחומרים שונים, ובנוכחות המועברת לפי גודל ומראה.
רדיפה אחר תשובות הציור הדו־ממדי בגבולות התלת־ממד, לצד שמירה על הדו־ממד כדרך פעולה ומחשבה, עדיין מהדהדות בתוך המיצב שנוצר. האוביקט והצורה הופכים לנושא הציור, שכל רצונו הוא להפעיל ולנתב את המתבונן, מתבניתו הקלאסית אל חוויה ציורית שונה, שכוללת ריבוי נקודות מבט שכל אחת מהן מגדירה את הציור מחדש.
טליה קורמן | איידופוסיקון (וריאציה 4)
יקירה אמנט | אינטגרציה רציפה
בהתמקדות בפעולת הנשימה ובכיפוף הזמן בסטודיו, נוצרת הזדמנות לחיבור ארכאי לתדרים הנעים בין חוויית המציאות הקיימת והממשית בקצה האחד, לבין פנטזיה, חלימה והיזכרות בקצה השני. פשט ודרש לעומת רמז וסוד.
התדרים האלו פותחים צירי רוחב ועומק בין דורי עוצמתיים. בתרגול של חיבור וחידוד חושים אני מזהה אנרגיה, מסה, משקל וצורה, שמקודדים דרך החומר לתנועה ודימוי. תנועה המנציחה רטט של חיוניות בתוך זמן קפוא ומתוך הוויית הסוף.
ההתמסרות לקצוות היא בחירה ערנית ומודעת הנובעת מסקרנות ועניין בטיב מערכת היחסים בין כוחות מנוגדים וכוחות משלימים. הדואליות והחיוניות ביניהן חושפת את עצמה במלוא הדרה וקסמה ומאפשרת התחברות אל הזמן העכשווי.
יקירה אמנט | אינטגרציה רציפה. צילומים: לני גאונט
The post בוגרים 2020 // המחלקה לאמנות, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.
