בחזרה לעתיד // חנן דה לנגה

לפני 10 שנים

בשנת 2010 הציג המעצב חנן דה לנגה תערוכת יחיד בגלריה פרדיגמה, ששכנה ברחוב אחד העם בתל אביב, בסמוך לגלריה נגא. לצד פריטי ריהוט כמו שז־לונג או כיסא נדנדה, דה לנגה הציג בתערוכה ״טימבוקטו״ גם רישומים ועבודות וידיאו אישיות; לא מסוג העבודות שאפשר למצוא בדרך כלל בתערוכות עיצוב.

״זו תערוכת עיצוב?״, שאלתי אותו והוא ענה ש״עיצוב נוגע בכל התחומים וכל מעצב שמתעסק בכמה טריטוריות נוגע ברישומים, בסרטים, בווידיאו ובחומר. גם כסטודנט לא הקפדתי על הגבולות בין עיצוב לאמנות.

״אני מאוד ׳שלוליתי׳ באופן העבודה שלי, שטחי ורחב. אני עובד בארכיטקטורה, בעיצוב פטנטים, במוזיאונים, אני מצייר ומפסל. מעניינת אותי השלולית הגדולה שבה אני שוחה; טוב לי בשלולית שלי ומעניין אותי לקפוץ ממקום למקום, משלולית לשלולית״.

טימבוקטו, גלריה פרדיגמה, 2010. צילומים: מ״ל

מאותו מפגש אני זוכר במיוחד אמירה שאני חוזר אליה מאז ומצטט אותה לא פעם: ״מבחינתי מה שמעניין, מעניין. לא תמיד אוהבים את מה שאני עושה, וכותבים או שלא כותבים. אני אפסיק לנשום? לא, מצטער. אני סקרן כמעט לכל תחום שהוא ויזואלי ויש בו תוכן. גם אם מדובר בתערוכה ארכיאולוגית, אין לי בעיה לשמוע על המסיכה של נחל חבר במשך שעות״.

פאסט פורוורד

בעשור האחרון המשיך דה לנגה בעיסוקיו העיקריים כמעצב תערוכות, כמרצה בכיר לעיצוב בבצלאל, וכיוצר שהשתתף בכ־30 תערוכות קבוצתיות ובשלוש תערוכת יחיד. ״העיסוק שלי תמיד סובב מצבים אנושיים״, הוא מספר: ״חברתיים, פוליטיים או יחסים אישיים, לעיתים זעירים, לפעמים תחושה חולפת, זיכרון או תגובה שלי או של אחרים. פעם זו סביבה סימבולית קטנה כמו כורסה, חתול והדום, ולפעמים חללים גדולים כמו ספריות או כיכרות.

״מה שמוביל את המהלכים שלי הן הדמויות האמיתיות או הדמיוניות שמאכלסות את האירוע. בתחילת המהלך אין דרך אחת לתהליך, משהו מבצבץ ועובר לסקיצות על נייר, צילום פשוט, ומשם לתלת־ממד בכל טכניקה אפשרית״.

איך זה בא לידי ביטוי בתערוכות שאתה מציג בהן?

״טימבוקטו בגלריה פרדיגמה הייתה סיפור מסעות. את התערוכה עצמה יצרתי מרצף אירועים מתקופות שונות ומקומות שונים. שנה לאחר מכן, לקראת פתיחתו של האגף החדש במוזאון תל אביב (2011), הוזמנתי להציג תערוכת יחיד לצד יעקב קאופמן בחלל המיועד לעיצוב ואדריכלות, שלבסוף נקראה אקס ליבריס״.

אקס ליבריס, מוזיאון תל אביב, 2011. צילומים: אריאל קן

״כשטיילנו בחלל הספציפי ראיתי בתוכו ספריה. בשבילי, ספרים וספריות הם אהבה מתמשכת. הספרייה הזו, האקס ליבריס, התכתבה עם החלל אבל במיוחד עם הכוריאוגרפיה של המבקרים/קוראים, ועם הספר המשומש, המוכתם, משומן ממגע ידיים רבות.

״חומר הגלם של מדפי הספרייה היו לוחות סנדוויץ׳ עמוסי מילים, איורים וחומרים מגוונים, שכבות צבע וזמן. אלו משטחי השולחן של סטודנטים בבצלאל שרגע לפני זריקתם והחלפתם ביקשתי וקיבלתי, לשמחתי, את האוצר הזה. מכאן ניסיתי לצמצם את כל המרכיבים הנוספים עד למבנה מינימליסטי.

״בסופו של דבר החלטתי להשאיר את הספרייה ללא ספרים – חשבתי שכל מדף בספריה עמוס בממצאי הסטודנטים הרבים שרשמו במשך שנים את עצמם לדעת על השולחנות בכישרון, בכאב, בשמחה ובפיזור דעת״.

בתערוכה כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים (גלריה נגא, 2015) הזמן והאור היוו ציר מרכזי. ״עבדתי עם בדים תלת־שכבתיים המשמשים לאטימת אור לחדרי הרצאות, בדים שכבר איבדו אמינות ואור השמש חדר דרך ׳סדקים׳ ויצר שובל אבק מואר בחושך המלאכותי. הנמנום הלימינלי הקל בחלל החשוך וקרני השמש שחדרו מבעד ל׳סדקים׳ היוו את החיבור שאיתו התחלתי את העבודה על התערוכה. הבדים עברו כמה מהלכים ובסופו נמתחו על מסגרות כשהם משמרים את הזמן, את האור, את הבליה הטבעית והמלאכותית״.

נכון לעכשיו

בימים אלו דה לנגה עובד על שתי תערוכות ״שהתחילו מתחושות ומחומר מופלא. שתיהן עוסקות במצב רוח, בצבע, בתנועה סיזיפית, ברדוקציה מתמשכת. זה תהליך ארוך ופתלתל של ניסוי ותהיה, מעבר בין תחומים שונים, תנועה, חומר, סדרי גודל, מיקום, מצב.

״בינתיים נוצרות בסטודיו כמה סקיצות של תערוכות נפרדות החוזרות בוורסיות שונות על אותו נושא. בקרוב אציג אחת או שניים מתוך ידיעה ברורה שאין סיום לתהליך אלא רגע מסוים בזמן. בעיניי ביטוי של תחושות ורגשות דרך חומר וטכניקה הן עניין פרקטי – בסוף התהליך יישאר סימן״.

אתה עדיין חושב שמה שמעניין, מעניין?

״כן, זו מנטרה שרק מתחזקת עם השנים. מעניין לי הקשר בין האקדמיה, עולם העיצוב המוזיאלי והסטודיו האישי שלי: אני מלמד בבצלאל – מרתק, מאתגר ומתחדש כל שנה. אני נהנה מאוד לעסוק בעיצוב ותכנון תערוכות מוזאליות: בכל פעם אני נחשף לסיפור מסקרן ולחלל שונה.

יותר מהכל אני מאוהב בשעות שבהן אני עובד בסטודיו על פרויקטים שלי, כשאני ״הלקוח״ והמבקר העיקרי. זה המקום שבו החושים מחודדים עד לקצוות ושם אני מרגיש שההתמודדות נקיה ומדויקת, ההנאה הקצרה והחיפוש הארוך והמתסכל לפעמים רוקדים

״ויותר מהכל אני מאוהב בשעות שבהן אני עובד בסטודיו על פרויקטים שלי, כשאני ׳הלקוח׳ והמבקר העיקרי. זה המקום שבו החושים מחודדים עד לקצוות ושם אני מרגיש שההתמודדות נקיה ומדויקת, ההנאה הקצרה והחיפוש הארוך והמתסכל לפעמים רוקדים״.

כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים, גלריה נגא, 2015. צילומים: דניאל לויט

אחד הפרויקטים המוזיאלים המורכבים שעליו עבד דה לנגה בשנה האחרונה, היה עיצוב הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל, שם יצא לי לעבוד איתו באופן צמוד: הוא המעצב ואני חלק מצוות של חמישה אוצרים. גם פה הוא הביא לידי ביטוי את האני מאמין שלו לגבי טשטוש הגבולות בין הדיסציפלינות, אחת מאבני היסוד של הביאנלה.

״עיצוב תערוכות זה קצת כמו הזמנה לריקוד: אתה מוזמן, רוקד בתאום עם המזמין, לומד את התנועות, את הבמה, את הקהל, ואז יוצא לפירואט אישי כדי לחזור בסחרור אל המזמין עם רעיון. מכאן אתם מתקדמים בקרשנדו עד הפתיחה, שהיא בדרך כלל גם סיום תהליך העיצוב.

״הביאנלה הייתה ריקוד מורכב: חמש אוצרות ואוצרים, חמש תמות שאיתגרו את שדה העיצוב, האומנות והאמנות באינטר־דיסציפלינריות שיוצרת שיח חדש. מאות עבודות, חללי חוץ בטופוגרפיה מגוונת וחללי פנים שונים ומשונים.

״אין ספק שעיצוב הביאנלה לא היה דומה לעוד תערוכה: קנה המידה עצום, יחד עם תמות שאיפשרו דיאלוג אוצרותי ועיצובי כמעט עד רגע הפתיחה. אחרי עיצוב עשרות תערוכות, הביאנלה הייתה חידה חדשה ומאתגרת ונשמתי לרווחה כשנפתחה. בשום אופן לא הייתי מוותר על החוויה הזו״.

בעוד 10 שנים

שאלה נוספת ששאלתי את דה לנגה לקראת התערוכה בפרדיגמה הייתה אם הוא לא פוחד מהביקורת שמושמעת לא פעם נגד המעצבים מבצלאל, שעדיף שיתרכזו בעיצוב. ״זו לא יכולה להיות שאלה כללית, זו צריכה להיות שאלה ספציפית״, הוא ענה לפני עשר שנים.

״יש מי שחודר לעומק ויש מי שחודר לרוחב. יבוא מי שמתעסק באיור ויגיד ׳מה זה הדבר הזה, את זה עשו לפני 200 שנה ואין לזה ערך׳. זה סיכון שאני לוקח. יכולים להגיד על כל דבר שאני עושה שהיה עדיף אם הייתי עושה משהו אחר״.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל, 2020. צילומים: הדר סייפן

כעת הוא מוסיף: ״לפני עשר שנים הייתי שם ועכשיו אני כאן. הדברים מתרחשים באופן דינמי: לא חלמתי אז להיות טייס או צפר או ציפור, ובאופן לא מפתיע אני לא. אני שמח להיות סקרן מכל מיני עניינים מגוונים ומקווה שעוד עשור, בראיון הבא שלנו, אהיה באותו הלך רוח, משאיר מקום לא קטן לבהייה בסביבה, בדברים, ואם זה מעניין אמשיך. אני אוהב את המצב הזה שמשמש קטליזטור מעולה.

״בכל מקרה אני לא נציג של המעצבים מבצלאל או של מעצבים בכלל. כל אחד שיעשה מה שמתאים לו. אני, בשנים הקרובות, רואה את עצמי יותר ויותר בסטודיו שלי״.

לקריאה נוספת

״תערוכות מצוינות במוזאונים וגלריות לאמנות לא חסרות אבל בשנים האחרונות אני חוקר ׳מוזאונים זעירים׳, אספנים פרטיים שפותחים חלל תצוגה קטן בביתם או בחלל סמוך. זו חזרה מסוימת לחדר הפלאות ההיסטורי: אספני מינרלים, רישומי פרחים, חפץ ספציפי, תקופה, סוג של כובעים או כלי עבודה יחודיים ואחרים שפשוט אוספים הכל… ללא פאר אדריכלי של המוזאונים העכשוויים אבל עם אהבה ישירה ובלתי אמצעית; מקומות שתמיד משולב בהם סיפור אישי וידע מעמיק.

״בשנתיים האחרונות ביקרנו בלה (הודו), וסמוך לטולום במקסיקו בכ־15 מוזאונים משפחתיים, מקומות מופלאים. כדי למצוא אותם, והם נמצאים בכל מקום בעולם, צריך פשוט לחפור במידע מקומי, לסמן את המעניינים אתכם. רובם, אם בכלל, פתוחים בשעות מוזרות. מהמפורסמים שבהם, שהם כבר מוזיאון קטן אבל עדיין ניחוח האספן/ החוקר/ האוצר/ המעצב מורגש בהם. האחד בלונדון, Sir John Soane's Museum והשני בברצלונה, Museu Frederic Marès.