שיחת סטודיו // ניצן מינץ 

מהיצירה של ניצן מינץ אי אפשר לחמוק אם גרתם או ביקרתם בתל אביב בעשור האחרון. היא מתנוססת על גבי אינספור קירות ברחובות מרכזיים, אך גם על גבי מבנים נטושים ומועדים להריסה בדרום העיר. טביעת האצבע שלה קלה לזיהוי בשל הסגנון החזותי שגיבשה לעצמה מינץ בחלוף השנים: פואמות שנושאן על פי רוב די עגום, הנכתבות בגוף ראשון באותיות גדולות ובפונט שאופייני יותר למודעות אבל בעיתונים מאשר לכתובות גרפיטי במרחב הציבורי. 

את השירה, שמינץ בת ה־30 כותבת בעצמה, היא חורטת בצבע באמצעות שבלונות על גבי קירות שהיא צובעת, או משטחים כמו דלתות שבורות או תריסים של מפעלים שסגרו את שעריהם. לעיתים עבודותיה מופיעות על פני בניינים גדולים באזורים תעשייתיים נטושים, לפרקים לצד פלסטרים בשרניים או ציפורים בעלות כנפיים מוגפות שעליהם אמון בן זוגה ושותפה לעשייה, אמן הגרפיטי דדה (dede). 

קשה להשוות את מינץ ליוצרות עכשוויות אחרות, אולי מפני שאין רבות המשלבות את שני תחומי היצירה שלה – שירה ואמנות פלסטית – באופן שבו היא ממזגת אותן לכדי עבודות הנעשות באורח בלתי חוקי ברחובות עיר הולדתה, או עבור קהל הלקוחות הנאמן, שעוקב אחריה באינסטגרם ומשווע לחתיכת פואטיקה ממוסגרת על הקיר.

לעומת זאת, את הסגנון הלירי שלה דווקא קל למקם, איפשהו על הטווח בין המלל האוטוביוגרפי העצוב של דליה רביקוביץ, לבין הכתבים החושפניים והנרקסיסטיים קמעה של משוררות מודרניות כמו נעם פרתום. ייתכן שזהו בדיוק סוד קסמה: כשמילותיה מרצדות שחור על גבי לבן על המסך הן לא נושאות את אותו כוח פתייני שהן מהלכות על מי שחולף על פניהן בשיטוט אקראי. 

ניצן מינץ. צילום: רונה בר

ולמרות שמעולם לא הייתי חסידה של אמנות רחוב, נדמה היה לי לפרקים שכתב ידה הוויזואלי של מינץ רודף אותי בכל אשר אפנה. על פני אחת מעבודות הרחוב המוקדמות שלה, שמשורטטת באותו גופן אינפנטילי־משהו באותיות שחורות על פיסת קיר ורודה בקריית המלאכה, הייתי חולפת מדי יום ביומו במשך שנים כשעבדתי בעיתון הארץ הממוקם ממש מעבר לכביש. בהפסקות קצובות בין עריכת כתבה אחת לכתיבתה של אחרת, הייתי ניצבת מול הטקסט ומניחה לו לירות חיצים קטנים היישר אל תוך ליבי: ״תחת צל פנס יתנשפו הרעפים / וכולם בי לוחשים / הביטי כי צמחת / הביטי פרח״.

כשהייתי עוזבת את מערכת העיתון בשעת לילה מאוחרת וצועדת אל ביתי לשעבר, שהיה ממוקם בסמוך לשוק הכרמל, עיניי היו מלטפות דלת בכניסה לבניין עזוב בירכתי הרחוב, שעליה נחצבה עבודה אחרת של מינץ. מדי לילה קראתי את הכיתוב המצער, בזמנים שמחים או בלב שבור, בקיץ ובחורף: ״הצוהר הולך וקטן / ודלתות בפני נסגרות / שמי אינו אליסה וזו אינה ארץ פלאות״. 

בין סמטאות חשוכות לכיכר המדינה

בבוקר מהביל במיוחד לאחרונה, חיכיתי למינץ בקרן רחוב מרכזי בדרום העיר. ״את פה?״, היא סימסה לי. ״אני מייד באה״, הבטיחה וקיימה, מגיחה רעננה ומחויכת מאחורי סדרה של חנויות שעומדות בפני סגירה ומוסכים. תוך שהיא מובילה אותי אל הסטודיו המסתורי שהיא חולקת עם דדה, ושאת מיקומו השניים מסרבים לחשוף בפרהסיה, שיתפתי אותה באופן שבו מילותיה ליוו אותי מנקודה אחת בחיי לאחרת. היא הסתובבה אלי, פניה מוארות בחיוך רחב: ״אשכרה? איזה קטע״. 

המשלב הלשוני הנמוך, חיתוך הדיבור המהיר וההיגוי העממי, הספק אירוני, שנלווים לפרצי צחוק מתגלגל, מתגלים כמאפיינים עיקריים של מינץ בשיחה בסטודיו, שאליו עברה יחד עם דדה לאחרונה, המשמש עבורם גם כבית. היא דילגה בנינוחות בין ארון נעליים עמוס סניקרס (של דדה), עבודות סטודיו פרושות על הרצפה וציורי קיר המעטרים את חדר המדרגות (פרי שיתוף פעולה ביניהם), וסיפרה לי כיצד עמלו במהלך חודשי הסגר הראשון על שיפוץ החלל, שבעבר איכלס מועדון חשפניות. 

״בואי, אני אתן לך את זה בטיים־ליין״, מינץ ירתה כששאלתי אותה מתי החלה לכתוב. ניכר היה שהיא מתורגלת באינטימיות הנדרשת ממנה בראיונות כשהיא גללה בפני בזו אחר זו אנקדוטות מחייה המוקדמים ומההווה. יכול להיות שהחשיפה היא טבעית עבורה, או שאולי התרגלה רק בשנים האחרונות להקסים מראיינים תובעניים, ככל שהחיבוק שקיבלה מהממסד הלך והתהדק.

מינץ של 2020 היא לא רק אמנית רחוב ש״נוגעת בשתן״ ושברכיה ״נשענו על הרבה דברים מבחילים״. לאחרונה הצטרפה לשורת האמנים המיוצגים על ידי זימאק, גלריה נחשקת לאמנות עכשווית הממוקמת בכיכר המדינה; בשנה שעברה זכתה בפרס אמן צעיר לאמנים בתחילת דרכם מטעם משרד התרבות; עיריות ומוסדות נחשבים משלל מטרופולינים, בארץ ומעבר לים, מזמינים אותה ואת דדה באופן תדיר ליצור עבורם את עבודות הרחוב שהיו מתורגלים להעמיד בדיסקרטיות ובאישון לילה.

הולידו אותי וקראו לי השמש

״בשנתיים האחרונות עברנו מהפך״, הסבירה מינץ, הנוטה לפעמים לדבר בגוף ראשון רבים על אף שדדה לא נכח בעת הביקור שלי. ״ברגע שנכנסה גלריה חזקה לעניין אז הרבה אפשרויות נפתחו בפנינו. זה לא אומר שהפסקנו לעבוד קשה, אבל זו הפעם הראשונה ששנינו עובדים עם גלריה. עכשיו יש גוף שחושב עלינו כל הזמן, רוצה לקדם אותנו ושנתפרנס ונתפתח כאמנים, וכך נגיע למקומות שאולי היה קשה לנו להגיע אליהם לבד״. 

היא מסרבת לקבל את הביקורת המכוונת כלפיהם על התמסחרות, במיוחד זו שהושמעה ב־2019 אחרי שהשניים הציגו את התערוכה הזוגית שלהם ״אל הרס״, ובה חשפו אוסף חפצים שעיטרו ושימרו אחרי שאספו אותם מתוך בניינים נטושים. ״אם העבודה היא טובה, אז איפה היא אמורה להיות מוצגת אם לא בחלל של גלריה? בסופו של דבר, את רוצה למכור עבודות שאת מציגה״, היא אומרת בהחלטיות. 

מה הייתם מעדיפים, שהגלריה תהיה בדרום העיר? זה מה שיקל לכם על המצפון? זו ביקורת תמוהה והיא לא לעניין. פה זה לא ניו יורק: כל יוזמה אמנותית וכל גלריה שנפתחת זה מבורך. כשנגיע לאיזה רף ראווה חזירי של אמנות, אז אפשר להתחיל לרדת על אנשים. תנו לנו ללבלב, אל תהיו שליליים

כשהתעקשתי לציין שהמבקרים התייחסו למיקום הגיאוגרפי של זימאק, המוקפת בבוטיקים שבהם נוהגות נשות העשירון העליון לרכוש בגדי מותגים, מינץ השיבה בנחישות: ״אני שואלת אותך ואת הקוראים – מה הייתם מעדיפים, שהגלריה תהיה בדרום העיר? זה מה שיקל לכם על המצפון?

״זו ביקורת תמוהה והיא לא לעניין. גלריות אחרות כמו רוזנפלד וגורדון מוכרות באותם מחירים, פשוט הן יושבות בדרום העיר. אני לא חושבת שבמדינה כמו שלנו אפשר להעביר ביקורת על גלריות, פה זה לא ניו יורק. כל יוזמה אמנותית וכל גלריה שנפתחת זה מבורך. כשנגיע לאיזה רף ראווה חזירי של אמנות, אז אפשר להתחיל לרדת על אנשים. תנו לנו ללבלב, אל תהיו שליליים״. 

האקדמיה של הרחוב 

 כיום היא מקבלת הערכה מסצינת האמנות המקומית, אבל הדרך שעברה עד שזכתה להכרה נמשכת כבר למעלה מעשור. הכל התחיל, לדבריה, בגיל 17, אחרי פרידה קשה מבן זוג וכמה ניסיונות התאבדות. ״אני והחברה הכי טובה שלי נהגנו לרסס גרפיטי. שתיים בלילה, שתי נערות מורדות ומתאבלות מרססות דמות ציורית בכל רחבי העיר, ורוקנרול.

״היינו עושות שטויות, וזה הציל לי את הנשמה. מאותו רגע נחרט לי שגרפיטי מנצח דיכאון, זה מסוג האירועים שיוצרים חיווטים במוח. שנה־שנתיים אחר כך, השירה נכנסה לתוך הדבר הזה, ואוטומטית עשיתי גם את זה ברחוב״. 

אחרי השירות הצבאי, מינץ נרשמה ללימודים במגמת הכתיבה היוצרת בבית הספר לאמנות מנשר. בהמשך, למדה במקביל גם במגמת האמנות. חמש שנותיה במוסד היו ״תקופה של הרבה התפוצצויות יפות״, היא נזכרת. ״קרו שם מלא דברים מדהימים: כל המורים לאמנות ושירה, המפגש עם יצירות של אחרים. היה לי חשוב ללמוד, אני לא חושבת שהייתי יכולה להיות אוטודידקטית״. בהמשך קיבלה מלגה ללימודים בבית הספר לשירה הליקון בתל אביב, שאותו פקדה במשך שנה. 

״אני כל פעם מחפשת מסגרת שבה אני אוכל ללמוד עוד. בשנים האחרונות לא למדתי והתגעגעתי מאוד, אז נרשמתי ללימודי ספרות באוניברסיטה הפתוחה. אני לומדת מעיתונים ומספרים, מיוטיוב. זה משמעותי ליצירה ולנשמה, ואני גם מקווה לעשות תואר שני בחו״ל״. 

את תהליך החניכה היצירתית שעברה היא זוקפת גם לזכות העבודה ברחוב, שממלאת אותה באדרנלין, ״כי את לא יודעת את מי תפגשי ואת גם עושה משהו לא חוקי. זה קצת כמו הופעה קטנה, אנשים מסתכלים עלייך בין אם את רוצה ובין אם לא ותוהים מה לעזאזל את עושה״. 

אחת מהשכונות שבהן הרבתה לפעול ושהשאירה עליה את חותמה היא קריית המלאכה, שמתפקדת במהלך שעות היום כאזור מלא בגלריות וסטודיואים של אמנים, אך בלילה הופכת למשכנם של דרי רחוב ונשים בזנות. ״אני יוצרת שם כבר שש או שבע שנים, בדרך כלל בלילה. מי שנמצאים לידי הם הומלסים או זונות טרנסג׳נדריות. מתנהלות הרבה שיחות ביני לבינן וביני לבין הלקוחות שלהן.

״זה גם עבר את השלב של השיחות, היו לי ממש מפגשים איתן, אצל חלקן אפילו בבתים שלהן. זה חלחל לחיים האישיים שלי. הנשים שעובדות שם עושות את זה כי הן התרגלו וכי הן לא מאמינות שיש להן אופק אחר. בסופו של יום הן זונות רחוב שלוקחות את הלקוחות הכי קשים ועוברות מכות ושאר דברים מזעזעים כדי לממן לעצמן את החיים שאת ואני היינו רוצות, קצת מותרות, נחת וכיף״. 

הנשים שעובדות שם התרגלו, הן לא מאמינות שיש להן אופק אחר. בסופו של יום הן זונות רחוב שלוקחות את הלקוחות הכי קשים ועוברות מכות ושאר דברים מזעזעים כדי לממן לעצמן את החיים שאת ואני היינו רוצות, קצת מותרות, נחת וכיף

עבורה, הנשים בזנות הן מקור להשראה אישית המניעה את יצירתה. ״אחד הדברים שהכי הדהימו אותי זה הטרנספורמציות הגופניות שהן עוברות. מניתוח לניתוח, מהזרקה להזרקה, את רואה איך אדם בורא את עצמו מחדש ולא מחכה להיוולד כאישה. אני אוהבת אנשים שבוראים את עצמם במו ידיהם״. 

עם זאת, התקשורת עם הנשים לא נסובה סביב עבודותיה, ״אלא אם הן הביעו עניין. וחלקן אכן מתעניינות כי הטקסטים שלי קשים והן רצו הסברים״. 

העשור של השירה השמחה 

כתיבתה של מינץ אמנם לא ספוגה בייאוש הקיומי של משוררות עבריות אחרות כמו יונה וולך, אבל היא בהחלט מתקשרת קול פנימי כאוב וטראומטי. פסקאות כמו ״אני אורבת לילדות שלי כמו אנס מחוץ לגן ילדים״, או ״איפה היה האגרוף של אבא. איפה האגרוף של אבא היה״, מצביעות על הסערה שרוחשת בנפשה של מי שכתבה אותן. 

בעבודות חדשות יותר, כמו זו הנושאת את המילים ״העין לא יכולה לסלוח למי ששוכב מעלי״, מינץ מחברת בין הנרטיב האישי רווי הצער לאירועים אקטואליים שמתרחשים במדינה. ״זו העבודה האחרונה שעשיתי ברחוב. את זה היה לי דחוף לעשות אחרי האונס באילת, שקיבל טונה התייחסות כי הגיעו מים עד נפש. בחרתי לעשות אותה על רקע ורוד כי אני רוצה לנכס את הצבע עד הסוף, אם מקשרים בנות לוורוד אז יאללה״. 

העין לא יכולה לסלוח למי ששוכב מעלי

את העבודה, שהכינה בסטודיו לפי מידה והטמיעה על שער של בית דפוס נטוש בפינת הרחובות הרצל ודרך שלמה, בחרה להעמיד במיקומה מפני שזו ״צומת מרכזית, מלא אנשים עוברים שם. זה מקום מאוד גברי והיה לי חשוב שזה יהיה שם. זה אמנם לא אילת או בית של נאנסת, אבל הוא בטוח קרוב לבית של נאנסת כלשהי כי כל מקום קרוב לבית של נאנסת כלשהי״. 

מינץ מתוודה שהיא מקנאה ביכולתו של בן זוגה דדה לרקום יצירה שיש בה היתוליות והומור. ״הוא בן אדם סופר יצירתי והתפיסה שלו בנוגע לאמנות היא שובבה. אני גם מאוד שובבה, אבל עדיין לא הצלחתי לתרגם את השמחה שלי לעשייה אמנותית. מי שלא מכיר אותי ורק נפגש עם העבודות שלי בטח חושב: ׳יואו, איזה דיכאונית היא׳. אולי בעשור הזה אצליח״. 

אני גם מאוד שובבה, אבל עדיין לא הצלחתי לתרגם את השמחה שלי לעשייה אמנותית. מי שלא מכיר אותי ורק נפגש עם העבודות שלי בטח חושב: ׳יואו, איזה דיכאונית היא׳. אולי בעשור הזה אצליח

כששאלתי אותה בהלצה אם זה יהיה עשור השירה השמחה של ניצן מינץ, היא פרצה בצחוק. ״כן, לגמרי. זה גם יהיה השם של ספר האמן שלי!״. ספר זה הוא עדיין בגדר חלום ״בחיתוליו״, היא הבהירה כשביקשתי לדעת מתי יצא אל אוויר העולם. ״זה לא קל לעשות ספר, וזה גם לא דחוף לי. אני שואלת את עצמי אם צריך ספר, ואם אכן צריך זה חייב להיות ספר מיוחד. אני חושבת לעשות אוביקט שהוא הספר, ואם לא אז אולי רק מהדורה דיגיטלית. אבל אז העניין החומרי יתפספס, וזה חבל כי זה לב העשייה שלי. אז כרגע אני מהרהרת ומתלבטת״. 

בינתיים היא מתכננת שיתופי פעולה נוספים עם דדה וממשיכה לעטר את החלל העירוני בעוד עבודות פרי מכחולה ועטה, גם בימי הסגר. עבודה מהתקופה האחרונה, המורכבת מטקסט באותיות כסופות גדולות המולחם על גבי שלד של שלט ברחוב אליפלט, מול גינה ציבורית, מעידה על ניסיונה להעשיר את הכתיבה שלה בעוד גוונים רגשיים. 

״זה טקסט שכתבתי בחודשיים הראשונים של הסגר הראשון, כשפרצה בי שמחה. הלב דוחף גגות אל השמש: יש יותר שמח מזה? הנה, השירה השמחה״, היא קראה בעליצות והצביעה על תיעוד ממוחשב של העבודה שהראתה לי. ״משהו עבר עלי בשנתיים האחרונות. התחלתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון, וזה נתן לי בוסט של כימיקלים, משהו מטורף. 

עכשיו אני בגמילה, כבר חודש בלי. הכדור היה כל כך טוב אלי, שגיליתי מה זה אושר אמיתי. גיליתי שאני לא חייבת את כל הסבל הזה, וזה הפך לי את החיים. אני מאוד אשמח שתהיה לי שירה אופטימית, לא שטחית ומטומטמת אלא שירה שמחה שהיא גם אינטליגנטית. יש המון עומק בשמחה, ולא ידעתי את זה לפני כן״.

The post שיחת סטודיו // ניצן מינץ  appeared first on מגזין פורטפוליו.