היומיים הראשונים של הסגר הראשון, בחודש מרץ, עברו על המעצב גיל אלדור בסוג של פאניקה. רק חודשים ספורים קודם הוא הקים את הסטודיו שלו, דברים התחילו לזוז, ופתאום – עצירה. ״לאף אחד לא היה ברור לאן כל הסיפור הזה הולך והייתי מבוהל ומודאג״, הוא מספר. אבל הבהלה שאחזה בו לא ארכה יותר מידי, ואחרי שלושה ימים אלדור תפס את עצמו והתעשת.
״ככל שהימים עברו התחלתי לראות את היתרונות שבשקט התעשייתי – תרתי משמע במקרה שלי. הבנתי, שלהוציא את ההבטים הרפואיים והכלכליים הלא פשוטים של התקופה, ההדממה הזאת היא הזדמנות לקבל פרספקטיבה חדשה על העולם, ושיניתי פאזה. הסתבר לי שהורדת הקצב האינטנסיבי של חיי היום־יום ׳הרגילים׳ מייצרת פניות להתמקד בעיצוב בלי שום ׳רעשי רקע׳ וכך היא דווקא מעוררת יצירתיות״.
ואכן, אלדור, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2018), יצא מהסגר ההוא עם קולקציה חדשה שיצר, ״פנסטרה״: אלמנטים דקורטיביים לקיר עשויים ממתכת בגימור צבע בתנור ומשולבים עם מדף.
פנסטרה
״הסדרה התחילה מהשהייה בבית בעקבות הסגר, שגרמה לי לזהות צורך אישי. רציתי עוד חלון שיכניס אור לחלל, ומכיוון שאין לי כזה יצרתי חלופה שמנסה לדמות את נוכחותו ולהתחקות אחר תפקידו. האלמנטים אמנם אינם מכניסים אור, אבל הם יוצקים עניין ומושכים את העין, ועל המדף, כמו על אדן חלון, אפשר להניח צמחים שמחזקים את התחושה״.
אנחנו לא חיים בריק
את המשיכה לעולמות העיצוב והאסתטיקה ינק אלדור מהבית. אימו, אף היא בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, משמשת היום כמנהלת מחלקת עיצוב התערוכות במוזיאון ישראל, ואחותו בוגרת המחלקה לאמנות. ״כנער עבדתי במוזיאון בחופשות במסגרת עבודה לילדי עובדים, אבל את העתיד שלי ראיתי באדריכלות. אמנם תמיד היה לי עניין בחומרים, אבל הייתי סגור על ארכיטקטורה״.
כשהגיעה השעה להירשם ללימודים הסתבר שמשהו מעולם העיצוב בכל זאת חלחל לתוכו; הוא נרשם לשתי המחלקות, התקבל לשתיהן, והפתיע גם את עצמו כשהחליט לטובת עיצוב תעשייתי. ״אני חושב שההתעסקות הרבה עם חומרים שכרוכה בתחום הכריעה את הכף, ואולי גם קנה המידה והעובדה שהתוצאות בדרך כלל יותר מיידיות״.
בשנה הרביעית ללימודיו אלדור קפץ למים כשהתחיל לעבוד בקנה קש, ואת השנתיים שהועסק בחברה הוא מתאר כסוג של לימודי המשך. ״במקביל לעיצוב אוביקטים, התוודעתי שם למכלול הבטים שקשורים לעבודת המעצב, כמו ניהול פרויקטים, קשרים עם ספקים ולקוחות, ואפילו הכנת הצעות מחיר. זו הייתה תקופה מפרה, למדתי שם המון ונהניתי מאד״.
גיל אלדור. צילום: ניר סלקמן
עם זאת, בדינמיקה המוכרת של פרישת כנפיים לעצמאות, לאחר שנתיים החליט אלדור שהגיע הזמן לצאת לדרך. הוא התקבל לתכנית החממה של עמותת לצאת מהקופסא, המעניקה כלים וליווי מקצועי ועסקי למעצבים בתחילת דרכם העצמאית, ובמהלכה הקים את הסטודיו שלו.
הבחירה בעיצוב תעשייתי לא הקהתה את האהבה והמשיכה של אלדור לאדריכלות, וכמי שמאמין ברב־תחומיות פעילות הסטודיו שהקים נחלקת בין עיצוב סדרות רהיטים מקוריות; עיצוב בתפירה אישית, שגולש לא פעם גם לתכנון ועיצוב חללים; ולפעמים, הוא אומר ״אני בורח, או שמא חוטא באמנות ברוח ארט־דיזיין.
בהגדרה אני מעצב, אבל קשה לי להישאר תחום בה. בשנה השלישית ללימודים הייתי בגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים, ולמדתי במגמה של עיצוב משולב. זה פתח לי את הראש והשפיע על התפיסה הרב־תחומית שלי
״בהגדרה אני מעצב, אבל קשה לי להישאר תחום בה. בשנה השלישית ללימודים הייתי בגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים, ולמדתי במגמה של עיצוב משולב. זה פתח לי את הראש והשפיע על התפיסה הרב־תחומית שלי״.
כך, באמנות שלו יש מן העיצוב, וכשנקרה בדרכו פרויקט שמערב תכנון אדריכלי, הוא משתף פעולה עם חבר אדריכל ועם קונסטרוקטור בכל הקשור להבטים המבניים שנדרשים. בעולם החומרים המתכת היא אהבתו הראשונה, אך גם במקרה זה הוא לא תוחם ו/או מגביל את עצמו, וכל חומר הוא לדידו פתח והזדמנות ליצירה.
ערבסק
מרבית האוביקטים שהוא מעצב מערבים, לדבריו, מספר טכנולוגיות יצור במטרה להגיע לדיוק מרבי, ומעוצבים כסדרות. ״אני מאמין שסדרה מייצרת ומעניקה מבט עמוק על הרעיון העומד בבסיסה, וכך גם תרגומו האסתטי הוא עשיר ומגוון יותר״.
לדוגמה, סדרה כזאת היא סדרת ערבסק, הכוללת דגמי שולחנות קטנים עשויים ממתכת, שעיצובם משלב עיטורים ברוח ערבסקית עם מגע עכשווי המתקבל מצמצום והפחתה של הממד הקישוטי. השולחנות נוצרו לראשונה בקורס לימודי שחשף את אלדור לבצלאל הישן. ״נושא הקורס היה אמנות ישראלית לפני קום המדינה והוא קסם לי, כי אנחנו לא חיים בריק. האזור שלנו מרובד בשכבות היסטוריות, ואחד הדברים שמרתקים אותי זה להלביש לבוש עכשווי להקשרים מהעבר״.
סדרה אחרת היא הלנה; סדרה חדשה של ספסלים עשויים ממתכת ש״חיכתה״ להיחשף בצבע טרי. הלנה שואבת השראה מאדריכלות מקומית וקלאסית, ובדומה לה עיצובה משלב תצורת קשתות וקווים מעוגלים המקנה חוזק ויציבות. הספסלים יכולים לשמש לישיבה, להנחת ספרים וחפצי נוי, ו/או לשלב את שני השימושים בגרסה שכוללת ספסל ומשטח שולחני.
ככלל, העיצובים של אלדור מתחילים בסקצ׳בוק, ״חברו הטוב״, שמכיל סקיצות ידניות, שרטוטים, השראות שהוא מלקט על הדרך ורשימות שהוא רושם לעצמו. ״בימי הסגר חזרתי ועברתי על כל מיני סקיצות ושרטוטים, והרעיונות רצים. אחד מהם הוא לעצב בעבור המרחב הציבורי משהו שיכול לשרת אנשים בחיי היום־יום.
״ככלל, בסגר הנוכחי אני כבר רגוע ומחוסן מהבהלה, עובד על עיצוב חנות בעבור רייבאן, מבין את השינויים שקורים ומשתדל לנצל את יתר הפניות של התקופה. מי יודע, אם הסגר יימשך עוד הרבה זמן, יש מצב שתיוולד עוד סדרת רהיטים״.
הלנה
The post גיל אלדור: בסגר הראשון רציתי עוד חלון שיכניס אור לחלל appeared first on מגזין פורטפוליו.
