עודד דורני (צילום)
הפער בין המזויף לאמיתי נובע ממגבלות הגוף והחומר; הגוף הוא תמיד אמיתי ומוגבל. המכשירים שאני בונה מנסים לענות על צרכים אמיתיים, לשרת את הגוף, להגדיל יכולותיו, להקל עליו. אבל הם מסורבלים ואינם ברי שימוש, ואפילו עושים את ההיפך – הם מקשים על תנועת הגוף, הופכים בעצמם למעמסה, מגבילים במקום להיות לעזר.
השימוש בחומרים זמינים (עץ, טקסטיל וכדומה) מחזיר אותי אל זיכרונות ילדות: לגדול בצילו של אב נגר אומן ולחלום להיות כמוהו. אני מנסה להפוך את הכשל הפרקטי למוליך אמנותי/תרפויטי.
רואה אבוראס | תהיי את (צילום)
אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית שמתבטאת בדרכים שונות: אלימות פיזית, נפשית, חברתית או מילולית. נשים מוכות נמצאות בדרך כלל בתחושת פחד תמידי, מצב נפשי קשה ובידוד חברתי. נשים שחוות אלימות מסתירות חוויות שעברו, מתביישות לספר על האלימות או לחשוף סימנים שמעידים על אלימות כלפיהן. עם הזמן הן מאבדות את הביטחון העצמי שלהן.
במקצועי אני מצלמת נשים וזוגות לפני חתונה. התהליך מורכב משני אופני פעולה: צילום ספונטני וצילום מתוכנן. רוב העבודות שלי הן תוצר של מהלך עבודה מורכב מלמידה, חשיבה ומחקר. בהרבה מהן אני מדגישה ומבליטה את יופיה של האישה, החוזק הנפשי ואת הביטחון שלה. ב״תהיי את״ צילמתי בנות מחייכות, חזקות, מטופחות, יפות ובטוחות בעצמן, אך על פניהן ניכרים סימני אלימות. המסרהוא תהיי את – אישה חזקה, לא מפחדת ולא מתביישת והשמיעי את קולך.
תמר דביר | הווילון יפול ב־360° (אמנות)
תערוכה שנוצרה בהשראת חלום: עבודות העוסקות בנפילה, בכאוס ובעולם החומרי שמתפרק. בחלום תקף אותי משהו נורא ובלתי נראה, הוא חורר ביד שלי חור אחרי חור וידי התמלאה בחורים. הכאב והחלחלה חדרו לתודעתי עד לכדי חנק ואבדון.
בעומק המצוקה באה דמות אבהית. היא הייתה כל כולה נתונה למען הילד שהיה רכון לרגליה. שניהם שהו בחושך ולא ראיתי את פניהם. יכולתי לראות את הדמות מכל כיוון אפשרי – מלפני, מאחורי, מצדדי. היא הייתה כפופה אל הילד וניסתה להקים אותו מהרצפה ללא הרף. אותה דמות הראתה לי את המוצא מהמצוקה על ידי חלון שנוצר לפתע בקיר החדר שבו הייתי סגורה.
החוויה מתוארת על ידי ציורים על בדים שהידקתי למסגרות, חלקם הוצמדו עם קפלים, שיצרו חלקים חבויים, שמסמלים את מה שנותר נסתר גם ממני. המציאות החומרית והפיזית היא כמו וילון: פושטת צורה ומגלה עולם חדש מאחוריה.
גל יערי | איך היתה הדרך (אמנות)
שלושה רישומי ניאון גדולי מידות מסמנים את הזיכרון שנותר משלושת הבתים שבהם גרתי בילדותי. הרישומים הם מעין רוחות רפאים שהותירו הבתים בתודעה שלי, ומזמינים הצצה אל הסלקטיביות המתעתעת של מנגנון הזיכרון.
האור הבוקע מהיצירות גובר בהדרגה ואז דועך, לובש ופושט צורה. בזה אחר זה מצטרפים קווי האור לכדי רישום קוהרנטי הלקוח מזכרונות הילדות של בתים רחוקים, אך ברגע שנדמה שהדימויים מתפענחים, הם שוב הולכים ומתפרקים. הדימוי מתמוסס והופך לצורות גאומטריות, לקווים חסרי פשר, המותירים תחושה עמומה אודות תפיסת המציאות הנעדרת.
מעיין סירקין | התבגרות (תקשורת חזותית)
ילדות בצל מלחמה, התמודדות עם מוות, זוגיות, פרידה ומעבר הן חלק מאוסף חוויות גדילה, התבגרות ומעברים שעברתי ושמתוארות באיורים בהדפסי לינולאום. האייל – שלו משמעויות וצדדים רבים – הוא קליל אך אצילי, תמים מאוד (במבי) אך גם מצמיח קרניים; והוא הגיבור בסיפורי התבגרות שונים. טכניקת ההדפס נוצרת מתוך גילוף הלוחות ודורשת מאמץ ועבודה קשה ובסופה יש לי חותמות שאני יכולה להדפיס שוב ושוב, ובכך לחוות את האירועים פעם נוספת, אך בדרך אחרת.
סנדרה ברון | תכולה = כל מה שבפנים (צילום)
נולדתי וגדלתי בפורטוגל, עליתי ארצה בגיל 28 והתגיירתי. געגועים מלווים את תהליך עבודתי. שאלות הקשורות למסורת, זהות, וכוחו של האוביקט להגדיר את בעליו, עולות ממנה. אני בודקת את מושג הבית, במקביל לניגוד שלו, האל־בית. אני מקשרת בין בית לבין מה שממלא אותו, ובין זהותי לבין מה שממלא אותי.
דרך הצילום אני בוחנת את מקומי כזרה בארץ: הצילום מאפשר לי לבדוק אופציה של זהות חדשה ושייכות. אני מזהה מתח ומאבק סביב חוויית ההיעלמות של העבר, הקיימים בעיניי גם במעשה הצילום. האוביקט המרכזי במיצב הוא הסרוויס של אמי, שהיגר איתנו מהבית בפורטוגל. הסרוויס היה סמל של בית טוב ומשפחה יציבה.
The post בוגרים 2020 // אמנות, צילום, תקשורת חזותית – מנשר appeared first on מגזין פורטפוליו.