תום אריאל ונתנאל הוקי
שיתוף פעולה שהחל כבר בשנה השנייה ללימודים, עומד מאחורי פרויקט הצילום שבו מככבים כלי תחבורה ושינוע מכניים, שנמצאו נטושים ועזובים במקומות שונים ברחבי הארץ. הפונקציונליות שלהם חדלה לפני זמן רב: סימני החלודה וצמיחתו של הטבע לתוכם הפכו לחלק בלתי נפרד מהם.
הצילומים נעשו בשעות לילה מאוחרות, בתנאי תאורה מבוקרים על רקע חושך מוחלט, בחשיפות ארוכות (זמן הצילום של פריים בודד נמשך בין 15 ל־40 דקות). כך נוצר דימוי סוריאליסטי מרהיב, המנתק את הכלים מהזמן ומהמקום שבו נמצאו. הצילומים נעשו במצלמות פילם טכניות בפורמט גדול (4/5) והודפסו בגדלים ענקיים, המגמדים את הצופה ומדגישים את ההזרה, כאילו המכונות מסתכלות לעבר הצופה ומקיפות אותו, כיצורים חיים שעקבות הזמן צרובות בהם.
נתנאל הוקי ותום אריאל
ויקטור היימן
ויקטור היימן, שעלה לארץ כילד קטן, חוזר לביקור באוקראינה אצל סבתו (רגע לפני שיא החורף, ולפני פרוץ הקורונה). בהצבת וידאו המוקרנת על שני קירות במקביל הוא הציג את מסעו לנופים נשכחים. נופים מרהיבים ועלובים, שהוא רואה ומצלם מחלון הרכבת, והם משקפים את התפוררותה של התקופה הסובייטית. מבטו של היימן מאפשר הצצה יחודית על עולם שנשאר מאחור.
במרכז העבודה ניצבת דמותה של הסבתא אנה, שמשמשת כעוגן האחרון של נכדה לאוקראינה. היימן מתעד אותה בפעולות היומיום שלה, בשנתה, ארוחותיה, הליכתה הזהירה של אישה מבוגרת על הקרקע הקפואה בשבילי הכפר. הוא מצלם סצנות הנעות בין דימוי סטילס לווידאו סטטי והן מאפשרות למבט להציע הרהור ולהעלות שאלות על שייכות, משפחה, אהבה וזהות.
ההקרנה הכפולה, מפגש הדימויים ופס הקול הנפרד, מייצרים תודעה מפוצלת, ומצליחים להתיק את תשומת הלב מהקונקרטי לרגשי ולמשתמע; לתחושת המרחק והגעגוע, לצד המבט המפוכח, הכמעט אדיש, הן של הנכד והן של הסבתא על המציאות, הזיקנה והפרידה הבלתי נמנעת.
ויקטור היימן
ויקטור היימן. צילום: אחיקם בן יוסף
דניאל מנו־בלה
דניאל מנו־בלה מציגה קולאז׳ים המורכבים מארכיון צילומים של אנשים ומקומות שאותם צילמה לאורך השנים, ועיבדה את המראות על ידי תהליך של חיתוך והרכבה לכדי דימוי צילומי חדש.
תהליך זה נועד לחקות את הפרגמנטריות של הזיכרון שלנו ואת האופן שבו הוא מטשטש את המציאות. השימוש במדיום הדיגיטלי לצד החומר (הנייר המודפס) ביצירת הקולאז׳ים, מתקשר להרגשה של מציאות עתידית, שהיא כבר חלק מחיינו. יש זמינות ואפשרות לשחק עם החומר הממשי ולייצר ממנו פרגמנטים דיגיטליים שרירותיים.
דניאל מנו בלה. צילומים: אחיקם בן יוסף
שיר באסה
שיר באסה יוצרת בהדפס רשת על גבי מצעים שונים מעין סביבה ביתית, שהתפרקה בכוונה והותקנה מחדש. דרך שימוש בעץ, מתכת, גבס ומצעים שקופים, היא מרכיבה דימויים מוכרים – כמו דמות האם שהופכת לשטוחה וסימבולית. חלון שנפער בקיר ומדמה סביבת פנים וחוץ, שולחן שהושטח ועוד.
האוביקטים בתערוכה הוטמעו בווריאציות שונות בכל בית. באסה אינה מבקשת מהדימויים שיצרה להיות הדבר המוכר שהם, לא הדפס, לא פיסול, לא ציור ולא צילום. אך היא שואלת עד כמה הם מייצגים. עד כמה ״אימא״ מציגה את עצמה בצורה אותנטית? עד כמה ״אימא״ היא עותק מתוך תבנית קבועה? ועד כמה אימא שלה שונה מהתבנית הקבועה של אימהות? ההבחנה בין מציאות לאמנות ושאלת הגבול ביניהן, הופכת למרכזית עבורה.
שיר באסה. צילומים אחיקם בן יוסף
עדן פרוז׳נסקי
עדן פרוז׳נסקי מציגה ציור של פולחן הגוף הפיזי האנושי, בעת ביצוע פעולות עמומות הדורשות התכנסות גופנית טעונה. עבודתה נשענת על דימויים של הגוף האנושי כפי שהם מוצגים באמצעי מדיה שונים, בתרבות צריכת הדימויים הנוכחית, אך בו זמנית היא יוצרת רפרנס לציורים קלאסיים בתולדות האמנות.
באמצעות ציור של מחוות גופניות מוכרות, אך משוללות הקשר, מנותקות מזמן או מקום, נוצרת השתהות של המבט במרחב של חוסר ההבנה, בניסיון לדלות רסיסי מידע.
עדן פרוזנסקי. צילומים: אחיקם בן יוסף
קרולינה מרקו
קרולינה מרקו משלבת את עבודתה המקצועית כמאפרת בעבודות האמנות שלה, ועל ידי כך מערערת על ההיררכיה בין התחומים, האחד משוייך לתרבות הפופולרית והאחר לתרבות גבוהה. בסדרת עבודות וידאו היא מקלפות מפניה שכבות של ״ציור״. דמויות מוכרות יותר או פחות מתולדות האמנות, עוברות תחת ידיה מוטציה חומרית כואבת. כל דמות היא קליפה שנועדה לבנות זהות וכל זהות חדשה נולדת מתוך השכבות העמלניות של הציור/איפור.
בשניות הראשונות של סרטוני הווידיאו נראית האמנית, חשופה ומרוכזת, מתחילה להתאפר ולכסות את עצמה. האיפור הרגיל הופך למוגזם, המוגזם לכמעט בלתי נסבל: כל דמות עברה משהו, הייתה משהו, הרגישה משהו, וחרף זאת בחרה להסתיר זאת תחת שכבות קישוט וחומריות ספק אנושית.
כל שכבה נקרעת מבשרה אל מול עיני המתבונן, יוצרת זעזוע, חושפת את קונסטרוקציית הגוף השבירה, את שלד הזהות האבודה ואת החיטוט האובססיבי בעולם התת מודע.
קרולינה מרקו. צילומים: אחיקם בן יוסף
בר לוגסי ואלמוג גבריאלי
בר לוגסי ואלמוג גבריאלי משתפים פעולה כבר משנה א׳ ללימודיהם. בפרויקט הגמר הם הקימו מיצב שמורכב ממספר אוביקטים פיסוליים שהופכים את המוכר לזר ומוזר. גוף פיסולי אמורפי מזכיר מתקן לונה פארק או קפסולת רחיפה בסרט מדע בדיוני; בנקודה מסויימת מוקרן על גבי מסך מיניאטורי שידור מתחנת החלל של נאסא.
עבודות הפיסול שלהם עשויות מחומרים מצויים, ונעות בין הדבקת גפרורים לדשא סינתטי, בין לוחות דיקט גבוהים שיצרו מבנה מבוכי (בצורת האות א׳, מסתבר) לבין גופי חימום שנעקרו מתנורים והפכו למעין מסר בכתב הירוגליפים. העבודות מרכיבות חלל חידתי, שבו הדברים יוצאים מהקשרם המילולי והופכים לסצנריו רב פנים ואפשרויות.
בר לוגסי ואלמוג גבריאלי. צילומים: אחיקם בן יוסף
לי סמלר
עבודתה של לי סמלר מתמקדת בדימויי גוף ובעיוותים של הגוף, כפי שהם באים לידי ביטוי בתרבות הפופולרית העכשווית. היא מבקשת לחשוף בעבודותיה את השקרים שנגלים אלינו יום־יום ב״זירות המשחקים״ השונות כמו הפילטרים של אינסטגרם. לצורך הדגמתם היא משתמשת באופן כמעט אובססיבי בדיוקנה העצמי.
היא מחפשת עיוותים שנוצרים על ידי משתמשים שונים כמקור השראה, היא מאתרת תמונות מהרשתות החברתיות ובאמצעות אפליקציות עריכה שונות יוצרת עיוותים, לעיתים בולטים, לעיתים פחות, של הגוף ושל המרחב. באופן קולאז׳יסטי, סמלר מחברת ויוצרת דימויים, שלפעמים נראים מודבקים כמו נגזרות נייר.
עבודותיה הומוריסטיות וציניות והם כוללות סמלים גרפיים מוכרים, כמו אימוג׳ים ולוגואים מסחריים בשילוב פרפרזה על ״העלמות מאביניון״ של פיקאסו.
לי סמלר. צילומים: אחיקם בן יוסף
The post בוגרים 2020 // בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.
