Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

הדר מיץ: גורלות בערפילית

0
0

חגית:

בוקר טוב הדר וסופי. מה שלומכן? איך אתן עוברות את ימי הסגר/חג/קורונה/מחאה חברתית?

סופי: 

אני אמורה ללדת כל יום ועם שני ילדים בבית ובידוד קורונה שהיה לנו, אני מוכנה לתלוש לעצמי את כל השערות 🙂

חגית:

אוי 🙀 בואי אלי, אני אחביא אותך

סופי:

בחיי כבר באה! 

הדר:

אני ברזידנסי בבית הבאר ביפו, כל יום עובדת בסטודיו ומלמדת בזום תלמידי תיכון מצטיינים באמנות. אני בעיקר מתכנסת ומתבודדת מהעולם המשוגע בזמן הזה…

חגית:

אנחנו מדברות בעקבות תערוכת היחיד של הדר, ערפילית, שאצרה סופי בגלריה בבארי, וספר האמנית שיצא במקביל. לפני החג קיבלתי הודעה מהדר: ״בין סגר אחד למשנהו התערוכה ערפילית נפתחה ונסגרה, ובין לבין קיימה חלל חוצני, קצת מנותק וחולמני בקיבוץ בארי הרחוק והיפה״.

בואו ניתן קצת רקע, תציגו את עצמכן

סופי:

אני בבארי. גרה ועובדת כאן. בת 36, אמנית וצלמת, ואוצרת הצילום של הגלריה בבארי. גם אמא לאנה ותומאס, ולתינוקת שמחכה לה כל יום, שזה הרבה, בינינו

הדר:

אני אמנית רב־תחומית ומורה לאמנות בביכורים. בת 31. באמנות מעניינים אותי בעיקר מרחבי ביניים – בין פיסול לצילום ומיצבי וידאו. אני גרה ויוצרת בדרום תל אביב

חגית:

בארי נשמע עכשיו, בסגר, כמו כוכב לכת מרוחק בגלקסיית עוטף עזה…

סופי:

דווקא עכשיו עם כל הכאוס שעוטף את כולם אני מרגישה שאיכשהו חזרנו להיות חלק מהכל ומכולם. כבר לא מעבר להרי החושך. הגורל שלנו הוא גורל של כל אחת ואחד בארץ. ובעולם

חגית:

מעניין שאת מדברת על גורלות, כי אני חשבתי בדיוק על התערוכה שגורלה היה להיסגר 

סופי:

ערפילית בכלל היא עניין של גורל משותף 🙂

הדר מיץ. צילום: מ״ל

סופי ברזון מקאי. צילום: ליאת אדמתי מקאי

חגית:

איך התחלתן את הדרך המשותפת?

הדר:

סופי התקשרה אליי ותפסה אותי בפריז (בסיטה), אחרי שראתה את התערוכה שלי בצבע טרי 2018. לא הכרנו – ולפי דעתי צריך הרבה אומץ ככה ליצור קשר מבלי לדעת מי אני 🙂 היא הציעה לי שתאצור תערוכת יחיד בגלריה בבארי, ומשם יצאנו למסע של עבודה וחברות ממש מופלא.

נפגשנו פיזית באפריל 2019 – הפעם שתינו הצגנו בצבע טרי. אני לאורך תקופה ארוכה הייתי בנדודים ורזידנסים בעולם – איסלנד, פריז וקנדה. הייתי שולחת לסופי מכתבים במייל עם מחשבות. בינואר כשחזרתי לארץ התחלנו לעבוד יחד בצורה יותר אינטנסיבית

סופי ברזון מקאי: גם אחרי שנה וחצי של עבודה, ושעות על גבי שעות של שיחה, ותערוכה, וספר אמנית, עדיין נשאר בעבודות של הדר משהו שחומק ממך. את נותרת עם תחושת פליאה, כמו שאת מתבוננת בדבר שגדול ממך, או שאין לך את כל הכלים להבין. כמו להתבונן למעלה בשמיים

סופי:

זה נשמע קצת מוזר אבל אני קצת מתאהבת לפעמים באמניות ואמנים דרך העבודות שלהם. ניצתת אצלי איזו התרגשות ורצון עז להכיר ולהתחבר. מה שבאמת מרגש אותי זה שגם אחרי שנה וחצי של עבודה, ושעות על גבי שעות של שיחה, ותערוכה, וספר אמנית, עדיין נשאר בעבודות של הדר משהו שחומק ממך, שאת נוגעת אבל לא עד הסוף.

עם הזמן חלחלה אצלי ההבנה שזה אחד מהכוחות של העבודה. את נותרת עם תחושת פליאה מסויימת, כמו שאת מתבוננת בדבר שגדול ממך, או שאין לך את כל הכלים להבין. כמו להתבונן למעלה בשמיים

הדר:

אני ממש מסכימה. יש תחושה בעבודות של סוד.

לפעמים במהלך העבודה על התערוכה היו רגעים קשים של חוסר הבנה מול העבודות – ואני חושבת שהמבט החכם של סופי הצליח למנן ולהרכיב מהלך מחשבתי, שלא מוותר על הקסם וחוסר המובנות – אלא שדווקא הם חלק אינהרנטי בחוויה של התערוכה

צעירים כעבור 4 מיליון שנים

חגית:

בסופו של דבר התערוכה הוצגה באוגוסט ספטמבר כמעט במלואה. אז מה היה שם, ולמה ״ערפילית״?

הדר:

מצאתי את הספר ״היקום״ (הוצאת מעריב, 1974) ככה זרוק לו ברחוב לפני יותר מחצי שנה, ותליתי פיסת נייר מרופטת מתוך האנציקולופדיה ליד המיטה שלי. היא מספרת שאם נטוס במהירות האור מכדור הארץ לערפילית בשם אנדרומדה ונחזור – אנחנו נשאר צעירים אבל בכדור הארץ יחלפו 4 מיליון שנים.

אני חושבת שהמילה ערפילית קפצה לי כשחיפשנו שם. המחשבה על צביר כוכבים מרוחק בעל ערפל סגלגל, שנמצא בחשיכה העצומה בחלל, על הקשר שלנו שמנסים להגדיר דרך אנציקלופדיה בשפה ארכאית אבל פואטית את האינסוף של הקיום, וחיבור אל המקום שבו נולדים ומתים בו כוכבים, יצר הדהוד גדול לעניין שאותו אני וסופי מנסות לנסח, גם אם לא במילים

סופי:

למען האמת, התערוכה הזו עברה הרבה גלגולים עד מצבה הסופי. הדר נפש שופעת יצירתיות והעבודות שלה נוגעות גם בהרבה חומרים וטכניקות וגם בהרבה רעיונות. בשלב כלשהו החלטנו שספר האמנית, שקשור ולא קשור לתערוכה, יעסוק בהליכים של תחייה וקמילה, מוות וכיליון, בריאה; ״סוףהתחלה״ הדר כתבה על זה. 

זה מצא חן בעיניי. החלטנו על משהו שעוסק במעגליות של חיים, וכשהיא פתאום אמרה ״ערפילית״ אמרתי לה שזה גם המקום שכוכבים נולדים ומתים בו, והרגשתי שזה אוסף בתוכו את כל הקצוות והשבילים תחת שם אחד, ואין מקום יפה ומלא הוד והדר ונשגבות וסקרנות, שמערב בתוכו כל כך הרבה תחומים של מה זה להיות אנושי, מדע ופילוסופיה ורוח ודת, כמו השמיים, היקום, הכוכבים. כל אלו דברים שנמצאים גם בעבודות של הדר, או במקורות שמהם היא שואבת השראה

חגית:

למילה יש אווירה של ערפול, שלא הכל גלוי. בביקור הווירטואלי בתערוכה באמצעות הסרטון, היה נראה שהחלל קצת אפלולי, כאילו רציתן לשמור משהו מהמסתורין

מראה הצבה של התערוכה. צילומים: רועי שאלתיאל

סופי:

הכותרת הגיעה כמעט בסוף. היה למילה הזו כל כך הרבה כוח, שהיא קשרה בין הדברים באופנים מורכבים, של אסוציאציות ותחומי ידע, ותחושות מעורפלות; ובו זמנית היא הייתה הציר אבל גם הקורים שנמתחו. 

היא סגורה וגם פתוחה, קצת כמו נשימה על חלון. שם ולא שם, משהו שנושפים החוצה. כן, כמו ערפל (זה גם שורש המילה בסופו של דבר)

הדר:

כן, זה נכון – היה לנו ברור מהתחלה שהחלל יהיה חשוך. החשיכה והקרירות של החלל יצרה עולם מקביל לשלנו, והדיכוטמיה מתקיימת בחוזקה עוד יותר כששוהים קודם בבארי החמה והמוארת מדי של חודשי הקיץ ובבת אחת נכנסים לתערוכה – לוקח זמן עד שהעיניים מתרגלות לחשיכה, ונמצאים בחוסר אורינטציה.

יש משהו בחשיכה שתמיד קוסם לי, מעין מרחב ששומעים שם יותר ברור את המחשבות, מודעים לתחושות הגוף כי הולכים בזהירות תוך שימת לב לפרטים. זה הופך את המרחב יותר מעודן ופנימי…

הדר מיץ: היה לנו ברור מהתחלה שהחלל יהיה חשוך; החשיכה והקרירות של החלל יצרה עולם מקביל לשלנו. יש משהו בחשיכה שתמיד קוסם לי, מעין מרחב ששומעים שם יותר ברור את המחשבות, מודעים לתחושות הגוף כי הולכים בזהירות תוך שימת לב לפרטים. זה הופך את המרחב יותר מעודן ופנימי

סופי:

גם החיבור לעולמות של מעלה ועולמות של מטה, מרחב שהוא בו זמנית תת מודע או מצולות, מצולות הים או מצולות השמיים, מרחב אלטרנטיבי. הזמן בו מרגיש קצת אחרת, החוקים קצת אחרים

חגית:

נכון

הדר:

כן. המילה זמן חשובה. זמן פנימי…

סופי:

מבחינתי זה איפשר תנועה טובה ונעימה פנימה והחוצה, ארוע קצת מדיטטיבי, היה איזה הס שנפל מייד כשנכנסו לחלל

חגית:

ועובר טוב גם ויזואלית. כשקיבלתי מהדר את המייל ״להתראות מערפילית״, הרגשתי כמו מסר מהחלל, זיגי סטארדסט מתגעגע ומוסר להתראות (סליחה על הדמיון החופשי). זה משך אותי

הדר:

צחקתי בקול רם עכשיו

ספר האמנית. עיצוב: יעל פרולוב

חגית:

העבודה על הספר נולדה יחד עם התערוכה או בעקבותיה? בהקשר של הזמן המיוחד שבו אנחנו נמצאים, שצריך למצוא עוד מדיום כדי לתת לדברים יותר משך חיים?

הדר:

העבודה על הספר נולדה במקביל לתערוכה. היה לנו ברור שהתערוכה תוקם כאינסטליישן ולא יהיה ״קטלוג״ מפאת אילוצים טכניים. אז החלטנו שעדיף להוציא ספר אמנית שיהיה חלק אך לא מחוייב שיהיה קשור באופן הדוק. הבנו שאפשר לפתוח איתו את נקודות הדיון וההתבוננות.

את ספר האמנית ניתן להזמין בפנייה אישית במייל: hadarimitz@gmail.com

סופי:

רצינו שיהיה מן אוביקט משלים. הוא לא מתעד אבל יש בו את אחורי הקלעים, את המילים בין השורות, את הדברים שהובילו לכאן ולשם, יש בו דרך

הדר:

הספר הוא יצור היברידי כי הוא אוביקט אמנותי שהיה קיים כחלק מהתערוכה (ובזכותה) אבל גם בעל חיים נצחיים – ועומד לגמרי גם כיצירה עצמאית. הוא מאגד עבודות שלי משמונה השנים האחרונות (לא בהכרח עבודות מהתערוכה), דרך דו שיח עם סופי והמעצבת יעל פרולוב. 

נוצר שם מסע שהוא סיפור ויזואלי – החל מהדלת שנפתחת אל עבר הים, לצפייה בירח ובמעוף הציפורים, ובחזרה אל מוזיאון הטבע – עולם שלם חוויות ותחושות. אין הרבה טקסט מלבד מסה יפה ופואטית של סופי, שגם היא עבודת אמנות בפני עצמה.

ואני חושבת פתאום על המילה עולם. כלומר על הניסיון ליצור עולם שלם גם בתוך הספר ובמקביל בתערוכה, כזה שהוא נפרד מהעולם שלנו – והוא מיצר חוויה שלמה והוליסטית. זה מאוד מרגש אותי כמשהו מצליח להיות הרמטי – וזה קורה בתקופות מועטות בחיים – שמבינים שהיצירה הושלמה, שנגמרה תקופה

חגית:

מה הדבר הבא אצלך, הדר? 

הדר:

אני עובדת על תערוכת יחיד, שתיפתח בינואר בבית הבאר ביפו. ועוד רגע מתחילה ללמוד תואר שני בעיצוב וטכנולוגיה בבצלאל

חגית:

סופי – שמעתי שאת מציגה עבודה בימים אלה ברויאל אקדמי בלונדון?

סופי:

כן, ומיותר לציין שאני לא שם 

זו תערוכת הקיץ שהרויאל אקדמי בלונדון מציגה כבר 252 שנה ברציפות! המספר הזה מהמם אותי כל פעם מחדש. השנה היא נפתחה בסתיו בגלל הקורונה. רק לסבר את האוזן שזו הגשה פתוחה, ניגשו אליה השנה 18,000 אמנים ואמניות, מתוכם כ־700 בלבד עברו שני שלבי סינון ומציגות ומציגים בתערוכה.

סופי ברזון מקאי ברויאל אקדמי

מוצג שם צילום גדול של 100X100 שצילמתי אחרי הגשם הראשון ואחרי תקופה משברית עבורי פה בנגב, הבית שלי שעטוף בטרור כל הזמן. והאור עלה מהצמחים כמו אוויר. קראתי לזה ״נשימה עמוקה, גשם ירד״ וזה היה הרגע הראשון שהיה לי בו אופק. היו כמה שנים קשות לגדל פה ילדים

חגית:

זו באמת בחירה לא פשוטה, וגם לקיים גלריה בבארי – אולי זה חלק מהאוויר לנשימה   😅נאחל המון טוב עם הלידה הקרבה, ולשתיכן בהצלחה בהמשך העבודה והאופטימיות המדבקת הזו

סופי:

אמן. תודה 

הדר:

תודה!

The post הדר מיץ: גורלות בערפילית appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: