אלפים ביקשו למחות נגד מלחמת ויאטנם בוועידה הדמוקרטית שנערכה בשיקגו, בשנת 1968. המחאה שתוכננה הדרדרה לעימותים עם המשטרה והובילו לאלימות קשה ולמאות פצועים ועצורים. כתוצאה מכך, מארגני הקבוצות שהשתתפו במחאה עמדו למשפט תחת אישומים חמורים.
על אף שהמארגנים הללו, וגם פעיל חברתי של הפנתרים השחורים שלא היה קשור כלל להפגנה, פעלו בנבדל, הם הועמדו למשפט יחד כאילו יצרו קונספירציה להפרת הסדר. המשפט, שהפך לקרקס תקשורתי בזמנו, האירועים שהובילו אליו והסיפורים האישיים של המעורבים בו, הם הבסיס לסרטו השני כבמאי של ארון סורקין, משפט השבעה משיקגו (נטפליקס).
סורקין, שכתב גם את התסריט, מוכר כאחד הכותבים המחוננים והשנונים בהוליווד כיום. בדומה ל״הזהב של נורמן״ (ספייק לי), סרט ביקורתי־פוליטי נוסף שיצא בנטפליקס לאחרונה, גם משפט השבעה נהנה מדמיון מצמרר בין האירועים העלילתיים שהוא מציג לבין אירועים המתרחשים בעת הזו.
התבנית העלילתית בנויה משלושה רבדים: הראשון מתמקד בנרטיבים אישיים של חלק ממארגני המחאה והמדיינים בבית המשפט ונסוב סביב קונפליקטים פנימיים; השני מבקש לתאר באמצעות פלאשבקים את התפתחות האירועים ומה שהוביל בסופו של דבר להתנגשות בין המפגינים לשוטרים; השלישי טווה דרמה משפטית קלאסית. הממשק בין השלושה מניב תוצאה מרשימה, מהפנטת ורלוונטית במיוחד לתקופתנו.
אדי רדמיין
סורקין גייס קאסט מרשים של שחקנים לגלם את הדמויות הצבעוניות שהיו מעורבות בפרשה: סשה ברון כהן מגלם את אבי הופמן, אקטיביסט ציני ושנון שעושה כל שביכולתו לשים את המשפט ללעג; אדי רדמיין מגלם את טום היידן, פציפיסט נאיבי עם תשוקה גדולה לזכויות אזרח; ויאיא עבדול־מאטין השני נכנס לנעליו של בובי סיל, פעיל של הפנתרים השחורים, ובפעם השנייה השנה (אחרי הופעתו ב״השומרים״), מצליח לגנוב את ההצגה משחקנים מנוסים ומוכרים ממנו.
את המשפט מובילים הסנגור וויליאם קונצלר (מארק ריילנס); ג׳וזף גורדון לוויט מגלם את הקטגור ריצ׳רד שולץ; ופרנק לנגלה, שכנראה מעורר את הרגשות הקשים מכולם כשופט הגזען, הסנילי והלא הוגן, ג׳וליוס הופמן. קצרה היריעה מלהזכיר כל תפקיד, אך אני אהמר כי לפחות שניים, כנראה לנגלה וריילנס, אולי גם כהן, ימצאו את עצמם מועמדים לפרס האקדמיה על תפקידי משנה.
ברגע שהסרט נכנס לאולם בית המשפט, הוא הופך סוחף ויוצא דופן; דרמה משפטית מהמעלה הראשונה ואחד הסרטים החדים שיצאו בשנה האחרונה. זה אולי לא מפתיע במיוחד, כי הוא מגלם את צדדיו החזקים של סורקין: סגנון קולח ולהטוטים רטוריים, דיאלוגים זריזים ועוקצניים ומונולוגים מרובדי משמעות
תיאור האירועים שהובילו להפגנה הוא החוליה החלשה יחסית של משפט השבעה. הוא נחוץ בעיקר כדי להגביר את המתח הנבנה בבית המשפט, אולם מקבל חלק לא פרופורציונלי בסרט. ברגע שמשפט השבעה נכנס לאולם בית המשפט, הוא הופך סוחף ויוצא דופן; דרמה משפטית מהמעלה הראשונה ואחד הסרטים החדים שיצאו בשנה האחרונה.
זה אולי לא מפתיע במיוחד, כי הוא מגלם את צדדיו החזקים של סורקין: סגנון קולח ולהטוטים רטוריים, דיאלוגים זריזים ועוקצניים ומונולוגים מרובדי משמעות. רמת הדיוק והשנינות מזכירים דרמה משפטית נוספת שכתב סורקין, בחורים טובים, שחקק ציטוטים בלתי נשכחים כמו You can't handle the truth בתרבות הקולנועית והפופולרית. גם משפט השבעה מציע כמה שורות עוצמתיות.
פרנק לנגלה
ג׳וזף גורדון לויט
לסורקין אין ניסיון רב בבימוי, אולם ביחס לסרט הביכורים שלו, המשחק הגדול, שהיה בינוני לכל היותר, במשפט השבעה הפער בין סורקין הכותב לסורקין הבמאי מצטמצם משמעותית. נדמה שהוא היה קשוב לביקורות השליליות שהופנו כלפי יצירתו הקודמת ובחר הפעם לשחק על חוזקותיו. איכותו ומורכבותו של הסרט, על אף פגמיו הקלים, מעידים על הפוטנציאל של היוצר להיות לא רק כותב ענק אלא במאי גדול.
הסרט שואב את כוחו גם מהאקלים הפוליטי של העת הזו. הוא נוגע בעידן הפוסט אמת, בעוצמה של רטוריקה, עובדתית או רגשית, ומתאר את החשיבות של זכויות אזרח, כמו זכות ההפגנה – זכות שמוצאת את עצמה בכותרות לא מעט, בארצות הברית ובישראל. את הממשל הימני והשמרני של ממשל טראמפ, מייצג השופט הופמן, מנותק מהמציאות ברמה כזו שקשה להחליט אם לצחוק או לבכות.
סורקין נוהג לבסס את יצירותיו על נושאים פוליטיים, ומתעניין במערכות שונות של שליטה. לא פעם הוא שואל שאלות חשובות ומטיח בחריפות האשמות כלפי רשויות השלטון ומערכות כוח: מבתי משפט או הצבא (בחורים טובים), לאמצעי התקשורת (חדר חדשות, הרשת החברתית), ועד לרשות המחוקקת והמבצעת (הבית הלבן, מלחמתו של צ׳ארלי ווילסון).
סורקין כותב מתוך תשוקה אך גם מתוך יראת כבוד וחשש, ומבקש להטעין בטקסטים שלו מודעות אזרחית. מנקודת מבטו, כל מערכת עם כוח מצויה במעגל מחזורי, מעין רכבת שבנקודה כזו או אחרת עלולה לרדת מהפסים
הוא כותב מתוך תשוקה גדולה אך גם מתוך יראת כבוד וחשש, ומבקש להטעין בטקסטים שלו מודעות אזרחית. מנקודת מבטו, כל מערכת עם כוח מצויה במעגל מחזורי, מעין רכבת שבנקודה כזו או אחרת עלולה לרדת מהפסים.
המסרים שסורקין מציף בסרט אינם מוצגים בפעם הראשונה. ההבדל הוא שהפעם הוא נהנה מתזמון מושלם: כאילו אירועי השעה התאימו את עצמם כדי להוכיח את טענותיו. קשה להישאר אדיש למכלול שהוא בנה, על אף הרובד הדידקטי שבתזמון אחר היה נתפש אולי כטרחני.
״כל העולם צופה!״, מזמרים המוחים בתוך בית המשפט ומחוצה לו, ברחובות ובפארקים. כדאי לצפות ביצירה הזו, לא רק בגלל איכותה, אלא גם בגלל שהיא מפצירה בנו להתייחס למה שקורה מבעד לחלון לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהרכבת יורדת מהפסים.
משפט השבעה משיקגו
כתב וביים: ארון סורקין
ארצות הברית, 2020, 130 דק׳
נטפליקס
ויאיא עבדול־מאטין השני (יושב משמאל)
The post משפט השבעה משיקגו: הסרט הנכון בזמן הנכון appeared first on מגזין פורטפוליו.
