אבנר לוינסון: לוותר על צורה טהורה לטובת הדימוי האנושי

חגית:

הי אבנר, מה שלומך בימים מוזרים אלה?

אבנר:

שלומי טוב, אני מפריד בין מה שקורה בחוץ למה שעובר עלי בסטודיו. ופה בסטודיו השקט נותן לי אפשרות להתרכז בעבודה

חגית:

זו ברכה. התערוכה שלך בגלריה זימאק, Free Standing, נפתחה ימים ספורים לפני הסגר?

אבנר:

נכון, התערוכה נפתחה שבוע לפני הסגר, עכשיו אני מקווה שתיפתח מחדש

חגית:

ובינתיים אתה עובד בסטודיו, ונערך לשנת לימודים?

אבנר:

באיזשהו אופן הסגר גם נתן לי הפסקה שהיא טובה, זמן לעכל את כל המהלך הגדול הזה של פתיחת תערוכה. אני עובד עכשיו בסטודיו במושב שבו אני גר, מושב צפרירים בעמק האלה: בבוקר אני בונה טרסות אבנים ושותל עצים (40) ואחר הצהריים מפסל ורושם.

אני עובד על פסלים קצת שונים ממה שעשיתי בשנים האחרונות, עזבתי את החימר וחזרתי לעבוד בתערובת מיוחדת שאני מכין של עיסת נייר על בסיס קונסטרוקציה של ברזל, שמאפשרת לי ליצור במרחב באופן הרבה יותר חופשי. בינתיים הופיע דמות מוזרה ועוד לא ברור לי לאן זה ילך

חגית:

זו תערוכת היחיד הראשונה שלך בגלריה בארץ?

אבנר:

חייתי עשור בניו יורק וכשחזרתי לארץ הצגתי תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב. אחרי התערוכה בבית האמנים הרגשתי שאני צריך למקד את הפוקוס שלי לתהליכים בסטודיו, ובמשך ארבע שנים לא הצגתי. התערוכה הזאת בזימאק מרכזת בעיקר את מה שקרה בשנים האלו

צילום: ירון הרמתי

חגית:

והדברים שקרו בינתיים כוללים הקמת בית הספר ״האטלייה״, עם זוגתך האמנית עותה פטינקין, ופתיחת גלריה מאיה, בניהול קבוצת אמנים שאינה קולקטיב (אשמח להגדרה יותר קולעת). למי שלא מכיר אותך נאמר שפסלי הראשים הגדולים והגושניים שעומדים בגינת בית האמנים בתל אביב, ברחוב אלחריזי, הם עבודות שלך מתקופת החזרה לארץ

אבנר:

הראשים הגדולים שמוצגים עד היום בגינה של בית האמנים הם פסלים גדולים שהתחלתי בניו יורק וסיימתי בארץ. את בית הספר האָטֶלְיֶה עותה ואני הקמנו כשחזרנו לארץ ב־2013. היה לנו חשוב להביא תפיסת עולם אמנותית שאליה אנחנו מחוברים ושממנה צמחנו בניו יורק, ושהרגשנו שלא ממש קיימת פה. אנחנו מלמדים בבית הספר שלנו פיסול, ציור ורישום

חגית:

וגלריה מאיה השיקה בימים אלה קמפיין לגיוס כספים להמשך פעילותה של הגלריה ולתמיכה באמנים במציאות המורכבת של התקופה

אבנר:

את הגלריה הקמנו הצייר מיכאל קובנר ואני ב־2018. אנחנו חברים כבר הרבה מאוד שנים, חלקנו סטודיו בניו יורק, בבושוויק (ברוקלין), וכבר אז התחיל להתגלגל הרעיון לפתוח גלריה.

הגלריה מנוהלת כהתאגדות ללא מטרות רווח, וללא כל מימון ותמיכה ממסדית. שמנו לנו למטרה להציג בעיקר אמנים בתחילת דרכם ולתת להם במה, שממנה יוכלו להתפתח עוד, ולקיים דיאלוג רב דורי באמנות ותרבות. עד כה הציגו בה מעל 50 אמנים.

בשביל לאפשר את המשך הפעילות החלטנו לצאת בקמפיין לגיוס מימון בעזרת קהילת האמנים. יותר מ־100 אמנים מציעים למכירה כ־400 עבודות מצוינות (בדף האתר), וכמובן שישנה גם אפשרות פשוט לתרום. בין האמנים שתומכים ותרמו עבודות למכירה: יאיר גרבוז, ציבי גבע, גלעד כהנא, מיכל נאמן, זויה צ׳רקסקי, ועוד רבים, לצד אמנים צעירים ופחות מוכרים. 50% מההכנסות של מכירת היצירות מועברות ישירות לאמנים והיתר עבור המשך קיום הגלריה

חגית:

בהצלחה! ומבחינתך המכלול הזה עובד בהרמוניה? משפחה, יצירה, לימוד וניהול?

אבנר:

זה לא פשוט והשבועות שלי מאוד עמוסים, אבל העיסוקים השונים מאוד מעניינים אותי ומאזנים אחד את השני, כל אחד עונה על צורך אחר שיש לי

צילום: ירון הרמתי

חגית:

אם לחזור לנקודת ההתחלה – הפיסול שלך הוא מונומנטלי ואפילו טקטילי, מושך לגעת. וגם לימוד ציור ופיסול, מהמטרות של האטלייה, דורשים מגע. אתם נערכים אחרת לפתיחת הקורסים?

אבנר:

האמת שזאת הייתה התלבטות, האם לשנות את הפורמט וללמד מרחוק בזום. החלטנו שזה לא נכון לנו, נחזור ללמד בהקדם, פיזית בכיתה, כי כמו שציינת העבודה בחומר מול התלמידים הכרחית מבחינתנו

חגית:

החומר, במקרה של הפיסול שלך, הוא דו משמעי – יש את החומר שבו ואתה עובד ומעבד את הפסל; ויש את החומק הפנימי, נסיבות החיים שלך, שאמרת בעבר שמאוד מזינים את החיפוש האמנותי שלך. הצל הכבד של אובדן אביך – שנרצח כשהיית נער – הביא אותך לחפש תשובות באמנות?

אבנר:

האמת שלא ממש, לא באופן מודע. היום, בראייה לאחור – ואם מנסים להבין מה קרה שם אז – אפשר כמובן לעשות חיבור, אבל אותי זה לא העסיק ביום־יום ובעבודה בסטודיו. אני מניח שהאופן שבו אני עובד קשור למצבור חוויות וארועים שעברתי ועיצבו אותי.

מה שהעסיק אותי מגיל צעיר, ועדיין מעסיק אותי היום, זה איך ליצור הבעה שהיא לא רגש ספציפי, ולא ניסיון לתאר סיטואציה או להעביר סיפור, אלא האפשרות להעביר חוויה אנושית עמוקה שלא הצלחתי לבטא במילים

מה שהעסיק אותי מגיל צעיר, ועדיין מעסיק אותי היום, זה איך ליצור הבעה שהיא לא רגש ספציפי, ולא ניסיון לתאר סיטואציה או להעביר סיפור, אלא האפשרות להעביר חוויה אנושית עמוקה שלא הצלחתי לבטא במילים

חגית:

בפיסול שלך יש התכתבות עם הגושניות של ג׳קומטי. משחק בין דמות לאבסטרקט, אבל אתה תמיד נשאר בתחום האנושי?

אבנר:

כשאני עובד על המוטיב של דמות אדם, בין אם זו דמות מלאה או ראש, אני מרגיש שאני נע בין שני קטבים: דימוי שקרוב יותר למציאות, ומנגד דימוי מופשט. פעם יותר פיגורטיבי ופעם יותר מופשט. המתח בין שני הקטבים הוא שמעניין אותי.

מעניין אותי להתעסק בשאלות של שפה פלסטית פיסולית: יחסים בין צורה, נפח, מסה, שיווי משקל וקומפוזיציה. אבל הצורה לכשעצמה באופן אבסטרקטי לא מספיק מעוררת אותי והיא חייבת להיות שלובה בתוך הדימוי האנושי, שמבחינתי הוא הדבר החי והמרכזי. ולכן לפעמים אוותר על צורה טהורה לטובת הדימוי האנושי.

העבודות הגדולות שמוצגות בתערוכה בגלריה זימאק הן מארבע השנים האחרונות והפסלים הקטנים יותר והרישומים מגיעים עד 15 שנה אחורה. אני לא נוהג לעבוד לקראת תערוכה, אלא באופן קבוע, פשוט עובד בסטודיו. אני לא חושב על נרטיב שיקשור בין העבודות והאמת שגם לא על הסיפור של כל יצירה, אלא מתעסק בהתפתחות של הפסל עצמו. רק אחרי זמן, כשהפסלים הגמורים עומדים אחד ליד השני בסטודיו יכול להיווצר איזשהו הקשר שמחבר אותם לכדי תערוכה שלמה.

כשהתחלנו לתכנן את התערוכה ירון הרמתי, אוצר הגלריה, הציע שנציג בחלל המרכזי את הפסלים הגדולים של ראשים ודמויות באופן יותר מוזיאלי, מאורגן ונקי, על בסיסים לבנים. ובחדר הפנימי מדף מלא בכ־70 פסלים קטנים ורישומים שעדיין נמצאים במחברות הרישום שלי, ומסך שמראה סרטונים שונים של תהליך היצירה, רגעים בסטודיו שלי ועשיית תבניות יציקה. כך נוצרה בחלל הזה חוויה פחות פורמלית, כמו ביקור בסטודיו

חגית:

עכשיו במצב של סגר מתמשך ואי־ודאות, אתה ממתין שהתערוכה תיפתח מחדש או שהיא כבר ״מאחוריך״?

אבנר:

אני מצפה לפתיחה המחודשת. המון אנשים שחשוב לי שיראו את התערוכה לא הספיקו להגיע

חגית:

אני מקווה שבמהרה ייפתח הכל. ובינתיים מאחלת בהצלחה בכל המיזמים