לפני שש שנים, אחרי שראיתי במוזיאון ישראל בפעם הראשונה את מיצב הווידאו של האמנית הפינית איה־ליסה אטילה, כתבתי טקסט קצרצר שכותרתו הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בזמן האחרון. חצי שעה (!) שהיתי בחלל התצוגה החשוך והקריר, ולא רציתי ללכת לשום מקום אחר.
הזמן עמד מלכת, וכל מה שרציתי היה עוד ועוד. לקח לי זמן להבין שיש שם שישה מקרנים, שאלו לא מסכי פלזמה ענקים או משהו כזה, ובכל פעם שהווידאו התחיל ראיתי עוד פרטים, עלו לי עוד מחשבות, וחשבתי לעצמי איזה כיף, מעורר השראה ומרחיב את הלב להיתקל באמנות טובה; להביט בשילוב הנדיר של אמנות חכמה ומרגשת.
שש שנים לאחר מכן וזכיתי לראות שוב את העבודה בגלריה הייוורד, אחת הגלריות האהובות עלי בלונדון, בתערוכה בינות העצים (Among the Trees).עבודת הווידאו הפיוטית, המציגה דימוי נע של עץ אשוחית סקנדינווי ענק, כבעל חיים נושם הרובץ על הקרקע, תפסה את המפלס העליון של קומת הכניסה של הגלריה.
איה־ליסה אטילה, Horizontal – Vaakasuora. צילום: Linda Nylind
View this post on Instagram
View this post on Instagram
Eija-Liisa Ahtila Horizontal – Vaakasuora Among the Trees at @hayward.gallery
אטילה, שביקשה ליצור תמונה של העץ בגודל טבעי, (גובהו 30 מטרים) הבינה עד מהרה שבשיטות הצילום הרגילות לא יהיה אפשר לצלם תקריב נאמן למציאות של העץ העצום. היא צילמה את האשוחית בחלקים, וכך הם גם מוקרנים. ומכיוון שהגובה של חללי התצוגה מותאמים למידות אדם, והם נמוכים מלהכיל את הדימוי גדול הממדים, היא החליפה את הפורמט האנכי הקלסי של תיאורי דיוקן בפורמט אופקי של תיאור נוף, ובה בעת שמרה על האינטימיות ועל הדיוק המאפיינים את תיאור הדיוקן. מכאן נובע גם שם העבודה, ״אופקי״.
עין עיוורת
התערוכה בינות העצים, שאצר ראלף רוגוף, (אוצר הגלריה, שאצר בשנה שעברה את התערוכה המרכזית בביאנלה לאמנות בוונציה), בוחנת את מערכת היחסים המורכבת של בני האדם עם עצים ויערות, ואת תפקידם בחיים ובדמיון שלנו. 37 אמנים בינלאומיים משתתפים בה, עם עבודות מ־50 השנים האחרונות במדיות שונות. הם בודקים את הקשר האינטימי של בני האדם עם העצים, ובוחנים כיצד העצים – בעלי תוחלת חיים ארוכים בהרבה משל בני האדם – מאתגרים את אופן החשיבה שלנו על מושג הזמן.
התערוכה מובילה את המבקרי ברחבי העולם, מיערות גשם קולומביאניים ואיים יפניים מרוחקים ועד אשוחית בת 9,550 שנה בשוודיה או מטעי זיתים בישראל. את הנוף הישראלי מייצג תצלום של ג׳ף וול מ־2011, שצולם במדבר הנגב והוא אחת העבודות שעוסקות במשמעויות התרבותיות של עצים.
וול צילם פועלים בדואים ישנים ליד מטע הזיתים שהם עובדים בו ביום. הבניין מאחוריהם הוא אחד מבתי הכלא הגדולים בישראל. הוא פגש לראשונה את הסצנה הזו – או אחת בדיוק כמוה – במהלך ביקור בישראל בשנת 2010, וחזר שנה לאחר מכן לצלם את הסצינה. ״נדהמתי מהחופש של העובדים לישון תחת השמיים בעוד שיש אלפי אנשים שישנים בתאים מתחת לאדמה רק חצי קילומטר משם״, הוא אמר.
ויליאם קנטרידג, Untitled – Lacking the Courage of the Bonfire. צילום: Thys Dullart
זואי לאונרד, Untitled
אוגו רונדינונה, Cold Moon. צילום: Linda Nylind
התערוכה מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק במערכת המורכבת של העצים, מעל ומתחת לאדמה. אחד הדברים הבולטים בחלק זה הוא העיסוק בקנה מידה, כמו עבודת הווידאו של אטילה או ציור פחם ענק של עץ מסיבי של רוברט לונגו.
החלק השני מציג עבודות שנוגעות בטשטוש בין טבע לתרבות בהבטים שונים. לדוגמה, הצלם רוברט אדמס בוחן את ההשפעה על הטבע של פעילות אנושית כמו חקלאות תעשייתית וכריתת יערות. זואי לאונרד בדקה כיצד עצים מסתגלים באופן בלתי צפוי לתהליכים עירוניים, מעשה ידי אדם. סטיב מקווין מציג תצלום של עץ תמים למראה מחוץ לניו אורלינס, שרק קריאת הכיתוב תגלה שהוא שימש בעבר בלינץ׳ של אמריקאים שחורים.
בחלק השלישי והאחרון של התערוכה חוקרים אמנים את נושא הזמן, את השינויים העונתיים ואת תוחלת חיים של העצים. בחלק זה מוצג פסל של אוגו רונדינונה, עץ זית עתיק יצוק באלומיניום כאנדרטאות מעוותות של זמן דחוס. צילומי צבע של רייצ׳ל זוסמן מתעדים כמה מהעצים העתיקים בעולם. ג׳ניפר שטיינקמפ מציגה הקרנת וידיאו מונפשת באורך של 15 מטר, שממקמת את המבקרים בתוך מחזור חיים של יער בארבע העונות.
ג׳ניפר שטיינקמפ, Blind Eye. צילום: Linda Nylind
בדומה למיצב הווידאו של אטילה, ההקרנה של שטיינקמפ בסוף התערוכה היא אחת העבודות המרשימות בה, בעיקר בזכות קנה המידה והמראה המבלבל, המציג ספק צילום היפר ריאליסטי ספק אנימציה מצויירת. מצב הביניים בין ההיפר־מציאותי להדמייה, יוצר טשטוש ובלבול (אחד האמצעים לכך הוא היעדר קו אופק על מנת ליצור תחושה שונה של עומק).
שטיינקמפ מתייחסת לאנימציות העצים שלה – שבה מוצגת חורשת ליבנה נעה דרך העונות בפחות משלוש דקות – כ״פסלים במחשב״. כותרת העבודה, Blind Eye, היא משחק מילים שמתייחס לשתי הצלקות המכונות ״עיניים״ שנשארות על עצי ליבנה לאחר איבוד הענפים שלהם, ולעובדה ״שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו מעלימים מהם עין מהם; שינוי האקלים הוא אחד מהם״.
לאבד את הדרך ביער
זו הייתה אחת התערוכות הראשונות שביקרתי בהן בלונדון בקיץ האחרון, בעקבות הפתיחה המחודשת של הגלריות לאחר הסגר. תחילה היה לי נדמה שהתערוכה הוכנה במיוחד לעידן הקורונה. אחרי הכל, מה יותר מתאים מתערוכה שעוסקת ביחסי בני אדם וטבע בתקופה שבה הטבע נמנע מבני האדם השוהים בכפייה בביתם, ו״הטבע מתעורר״ הפך לביטוי ויראלי המשקף מציאות חדשה, משאלת לב, געגוע לעולם טוב יותר ומקור לתוכן הומוריסטי.
ככזו, היא הייתה אקלטית למדי, עם אוסף מעניין ומרשים של עבודות, אולם כזה שבו השלם פחות מסכום חלקיו. אולם, בדיעבד – כשקראתי עליה – הבנתי שהיא נפתחה לקהל הרחב בחודש מרץ, נסגרה לאחר תקופה קצרה, וחיכתה למבקרים כמו תערוכות רבות מסביב לעולם.
לאור המידע החדש, ניסיתי לחשוב מה הייתי חושב על התערוכה אם הייתי מבקר בה לפני הקורונה. ״ברגע שבו הרס היערות בעולם מואץ בקצב שיא, התערוכה מפגישה את העבודות של אמנים בינלאומיים מובילים שקוראים לנו לחשוב על התפקידים המהותיים שעצים ויערות משחקים בחיינו ובנפשנו״, כתב רוגוף בטקסט התערוכה. ״אני מקווה שהמבקרים יעזבו את התערוכה עם תחושת הערכה מחודשת הן ליופיים והן למורכבותם של אורגניזמים חיוניים אלה״.
אווה ג׳וספין, Forêt Palatine. צילום: Linda Nylind
טסיטה דין, Crowhurst II. צילום: Peter Cox
View this post on Instagram
Jennifer Steinkamp @jennifer.steinkamp.art Blind Eye, 1 Among the Trees at @hayward.gallery
View this post on Instagram
Jennifer Steinkamp @jennifer.steinkamp.art Blind Eye, 1 Among the Trees at @hayward.gallery
ואמנם, הקריאה המחודשת של העבודות בזמן מגיפה זימנה חוויה כמעט מדיטטיבית, בחלל החשוך והקריר, עם עצים מכל עבר. זאת, למרות השלטים והסימונים בכל פינה שקראו להקפדה על ריחוק חברתי, והזכירו את המגיפה שמתחוללת ברגעים אלו ממש. כך, ביקור בתערוכה דמה לרגע לטיול חופשי ומשוחרר מדאגות, ביער אמיתי, ומדומיין.
אולם, שלא כמו ייצוגים קלאסיים של נוף, רבות מהעבודות נמנעו מהתמצאות קלה בשבילים מסודרים. במקום זאת האמנים הזמינו את המבקרים לקבל, לאבד, ולחוות – ברמה מסוימת – את הריגוש של לאבד לרגע את הדרך ביער, ולראות את הסביבה בעיניים רעננות.
״אי אפשר להפריד בין חיי העצים לבין ההשפעה של פעילות אנושית״, כותב רוגוף. ״מחקר שנערך לאחרונה מעריך שמספר העצים על פני האדמה ירד בכמעט 50% מאז התחילו בני האדם לעסוק בחקלאות לפני 12,000 שנה.
״רבות מהעבודות מציגות את הדרכים שבהן הושפעו החיים מחקלאות, סכסוכים אנושיים, כמו גם הצמיחה של עיירות וערים. במקום לתאר עצים כשייכים לעולם נפרד של ׳טבע׳, עבודות אלה מדגישות כיצד שזור קיומם עם שלנו.
״יערות עצים מוצגים כמקומות עבודה; כאתרים של הילולה ועודף; וכמקומות המסומנים, ובמקרים מסוימים רדופים, על ידי אירועים היסטוריים. האמנים מזכירים לנו שבעוד עצים ויערות הם הכרחיים לחיינו ולדמיוננו, הקשר שלנו אליהם רחוק מלהיות פשוט. הם פותחים בפנינו אפשרויות חדשות לחשיבה על האופן שבו אנו מתייחסים אליהם, והתפקידים המגוונים – כלכליים, פרקטיים, רגשיים – שהם ממלאים בחיי היומיום שלנו״.
The post Among the Trees: ללכת לאיבוד בגלריה הייוורד appeared first on מגזין פורטפוליו.
