באוהאוס, ניבאה, סימנס או בראון הם רק כמה שמות המוכרים בכל העולם בכל הקשור לתעשייה הגרמנית. גם היום, שנים רבות אחרי שנוסדו, כל בית מגורים או בית מלאכה יתגאה במכונות מתוצרת גרמניה – ממכונת גילוח ועד למקדחה. אולם, הדרך לשם האיכותי שהצליחה גרמניה לייצר לעצמה הייתה ארוכה ומפותלת, כפי שאפשר להתרשם בתערוכה חדשה שמוצגת בימים אלה במוזיאון הדברים (Museum of Things) בברלין.
עד לפני למעלה מ-100 שנים, התוצרת הגרמנית הייתה בעלת שם שונה מהתוצרת הגרמנית המוכרת היום. הדיוק וההקפדה המאפיינים את המוצרים הגרמניים הם תוצאה של מהלך מחוכם וארוך שנעשה בתחילת המאה הקודמת, כשלגרמניה ״נמאס״ שבריטניה וארצות הברית לועגות לתפוקה הצולעת של כל מה שאפשר לקרוא לו ״תוצרת גרמניה״. לכן, בשנת 1907 הכריזה ממשלת גרמניה על הקמת ארגון ה-Werkbund (ארגון העובדים בעבודות הידיים), שמטרתו הייתה מוגדרת וברורה: תמיכה באדריכלים, מעצבים ואנשי תעשייה כדי שאלו יחדשו וישפרו את התוצרת השחורה-אדומה-צהובה.
בתערוכה אפשר לעקוב אחר ההתפתחויות שבהן תמך ה-Werkbund, מקופסאות מתכת ועד למוצרי חשמל, במטרה לפתח תוצרים איכותיים. התערוכה עוקבת אחר השינויים שחלו במוצרים, אריזות, בניינים, חומרים ודרכי ייצור, מהקמת הארגון ועד היום, דרך האירועים ההיסטוריים שקרו במקביל. מוטו הארגון (המרשים לכשעצמו) היה ״מכריות ספה ועד לבניינים״, כך שמגוון החפצים המוצגים בתערוכה מעיד על כך שלא היה שדה של מוצרים שנותר לא חרוש.
התובנה של ממשלת גרמניה שאנשי היצירה והיצרנים הם כלי משמעותי לחיזוק החברה, היא תובנה יוצאת דופן, אבל אולי מה שמרשים יותר הוא הירידה לפרטים. כבר בהקמתו מי שעמדו בראש הארגון הבינו כי ככל שירבו להדק את המסגרת, כך התוצר יהיה איכותי יותר: ועידות על חשיבות האריזות וקריאות המוצר בעבור הצרכן תורגמו לתעשייה הלכה למעשה, מעצבים גרפיים הקפידו על צורת הלוגואים, ועיצוב האריזות הפך לעולם בפני עצמו. המיתוג קיבל משמעות גדולה במיוחד וכך הפיקוח על התוצרים שהופקו תחת הארגון היה מהודק לאורך כל הדרך – מבחירת חומר וטכנולוגיית ייצור ועד לאופן האריזה או בחירת שם למוצר.
עם צבירת הניסיון של ה-Werkbund, גדלה התעשייה הגרמנית והייצור ההמוני פעל במקביל לייצור של בעלי המלאכה הקטנים. תחת אש תותחיה של מלחמת העולם הראשונה יצא הקטלוג הראשון של הארגון, שהציג 1,600 מוצרים לשימוש יומיומי, ״first class in form, material and usability״. מוצרי מטבח, גופי תאורה ורהיטים, חלקם מיוצרים בדרכי ייצור המוניות וחלקן תוצר של עבודה עמלנית על סדרת מוצרים קטנה, כולם מוצגים בתערוכהללא אזכור שמות המעצבים או היצרנים. הדגש היה על הקורא-הצרכן ולא על המעצב-היצרן, מתוך מחשבה שזמינות מוצרים מעוצבים מגיעה לכולם ולא לחלק אקסקלוסיבי מוגדר, ועל כן שם המייצר אינו רלוונטי.
ה-Werkbund פעל תחת אירועים היסטוריים משמעותיים, והזמן היחידי שבו הפסיק את פעילותו היה תחת פקודתו של היטלר. לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בשנת 1933, הם השתלבו בארגון והובילו לייצור מוצרים עם קו עיצובי בעל גבולות ברורים. לקראת פרוץ המלחמה היטלר הכריז על הפסקת פעילות הארגון, שחזר לתפקד רק בשנת 1949.
החיים בגרמניה המשיכו להיות מורכבים גם אחרי סוף המלחמה, וההפרדה בין המזרח למערב חלחלה לכל תחומי החיים. ה-Werkbund חזר לפעול בשנת 1949, אולם רק בחלקה המערבי של המדינה. ההבדל בגישה התעשייתית בין שני הצדדים ניכר בחומר, בדרכי הייצור ובמיתוג. כמו שאפשר להבחין באופן מובהק ברחובות ברלין, במיוחד במקום שבו עמדה החומה, בארכיטקטורה שונה מימין ומשמאל, כך לא צריך להיות חד אבחנה כדי להבחין בשוני בעיצוב ובייצור המוצרים במזרח אל מול המערב בשנים של ההפרדה: הקידמה, הפונטים הנקיים והטקסטורה החלקה הם אלו שאפיינו את העיצוב המערבי, בעוד שזה המזרחי בלט בסרבולו, בעודף הפרטים ובחספוס.
עשרות שנים לאחר מכן מוצרים אלו הם חלק ממה שנהוג לקרוא לו ״אוסטלגיה״, מונח שקם על בסיס המילה ״נוסטלגיה״, ומשמעותו הכמיהה למזרח. החיים שהיו במזרח ונבלעו בחיי מערב המדינה עם נפילת החומה הפכו למושא של התרפקות על מה שהיה ונעלם. אספנים גדולים וחובבי תרבות מחפשים בכל שוק פשפשים במדינה אחר מוצרים שמקורם במזרח גרמניה, ומלבד התערוכה הנוכחית המוזיאון כולל ארונות עמוסים במוצרים מתקופה זו.
