המחלקה לצילום, בצלאל
37 בוגרים
תערוכת הבוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל הקיפה פרויקטים מגוונים במהותם ובתכליתם. חלקם עסקו בצילום עצמו, כמדיום וכשדה טכני; אחרים העדיפו להתמקד בסיפור שמספר הצילום. לצד פרויקטים מחקריים, ארכיונים אישיים וזיקה גם לציבוריות ולפוליטיקה, הציגו חלק מהבוגרים עיסוק קיצוני בפולשנות גופנית, מציצנות והיעדר פרטיות. שלא במתכוון מן הסתם, ניכרה בעבודות הבוגרים השנה עדות לדומיננטיות של ראש המחלקה, ד״ר דור גז, שהחליף בתפקיד את מיקי קרצמן לפני שנתיים. השניים הם נציגים של דורות שונים בצילום והאמנות הישראלית, ולמרות ששדה התוכן שלהם דומה, ושניהם נציגים בולטים של אקטיביזם אמנותי פוליטי, הם בעלי גופי עבודות שונים מאוד באופיים. בעוד שקרצמן עוסק בהתבוננות נוקבת ומתעד את העכשווי, גז נוטה להיבט המחקרי, הבוחן את העבר ואת השורשים, ויוצא מתוך ההיסטוריה הפרטית אל הזירה הציבורית.
שבתאי פינצבסקי מתחקה אחר דמויות ואירועים מן העבר הקולקטיבי-ישראלי. באמצעות חומרים שנאספו מארכיונים וממוזיאונים לתולדות ארץ ישראל, הוא מתמקד בדמותו של זאב וילנאי, מראשוני מורי הדרך בארץ, אשר הסתובב ברחבי הארץ, הדריך טיולים, צילם והציג תצלומים בהרצאותיו בעזרת ״פנס קסם״.
מרינה אסלאניאן מעבירה את מנתחת את צילומיה בהגדלה עד לרמת הפיקסל הבודד, ומציגה ציורי דיוקנאות עצמיים ופרחים שפוקסלו באופן דיגיטלי ולאחר מכן נוצרו מחדש בציור ידני.
גילי צידון עוסקת באינטרפרטציה אישית לתאוריה ״המצאת היום-יום״ (של הפילוסוף מישל דה סרטו). היא מציגה מצבים יום-יומיים מבויימים היוצרים תחושת אבסורד, כנגד חברת השפע.
שני חן ורפאל היידן מציגים ״צילום פוליטי״ – באופן אירוני, בסדרת עבודות המתייחסת ישירות למתח הפלסטיני-ישראלי. קיר מיצב מרוצף במספריים – תזכורת לאינתיפדת הבודדים; עבודת וידאו ״הנשיקה״, בה מנשקים כרזה הנושאת את דיוקנה של חנין זועאבי, עד שהיא מתבלה ופניה נקרעות, ותמונה של כיפת הסלע כשהיא מוקטנת ומורחקת.
הפרויקט של ראשא עספור עסק בהתמכרות לריטואלים של בריאות והרזיה. היא מצלמת את עצמה בפוזת דוגמנות על שפת בריכה, ומתעדת באובססיביות את גופה ואת מזונה, כשהיא תוהה עד כמה היא עושה עבודת תיעוד ועד כמה מדובר באובססיה: ״התעניינותי בבריאות ובתזונה המריצה אותי ליצור ארכיון של המסע שלי להפחתת משקל במהלך השנתיים האחרונות, הכולל מאות דיוקנאות עצמיים יומיים ותצלומים של הדיאטה שלי״.
נטע בר ציון עוסקת באובדן ובכאב, במתח האנושי התמידי שבין תחושת אופטימיות, יציבות וחופש, לבין אפשרות מרחפת של שבר והרס.
המחלקה לאמנות, בצלאל
35 בוגרים
במחלקה לאמנות בלטה השנה במיוחד הנטייה למיצב. גם כאשר מדובר בעבודות ציור או וידיאו ארט (אם כי המדיום של וידיאו בלט בהיעדרו הפעם), בחרו הבוגרים להתייחס לחלל שבו הציגו ולעבוד עימו. ראש המחלקה, אלי פטל, מציין כי פרויקט הגמר נעשה בעבודה מתמשכת, לאורך השנה הרביעית כולה, והצגתו בתערוכה יכולה להיראות כמעין הקפאה של התהליך ברגע כלשהו.
אדווה גולדסטון הציגה שילוב של ציור וקולאז׳ גדול מידות מצולם. עיקר הכוח של עבודתה נובע מהשילוב בין כרזות הענק המופרזות לבין הציור העדין, שבו דמויות דוגמניות ש״איבדו״ את זהותן הקונקרטית עוברות תהליך הפשטה עד כדי הפיכתן לצורות אבסטרקטיות בעלות צבעוניות בוהקת ומלאכותית.
דניאל אוקסנברג יצר מיצב מיוחד למקום באמצעות 77 ציורים שצייר ב-7 השבועות שקדמו לתערוכה. מספר הציורים זהה למספר הנישות בתקרת החלל, וכל הציורים מתאימים בגודלם ליחידות המבנה הארכיטקטוני. הסצנות שמופיעות בציורים מקורן בצילומים אקראיים מתוך שוטטות יומיומית.
אלכסנדרה גיצ׳קה עובדת באופן רציף בשיתוף עם ודים ברוסילוב, בוגר המחלקה לאמנות בשנה שעברה. השניים מציירים יחד – על אותו הבד, בשיתוף פעולה שכופה עליהם משמעת והתייחסות זו לזה כל העת. הם מתחקים בעבודותיהם אחר יצירות אמנות של ציירים קלאסיים, שעוברות פרשנות בהתאם לסביבה העכשווית המודרנית וללימודי אמנות כיום.
רן גולן יצר מיצב ״זיכרונות מהעתיד״, עבודות רישום, ציור, פיסול וצילום בטרנספורמציה תמידית של התגלגלות בתוך דבר, בתוך מרחבים, כרקע לפעולה אחרת ולפרספקטיבות שונות.
שיר לביא עוסקת בזיכרון קולקטיבי לאומי לוקלי, מנכיחה את הריבוי ואת הרוויה של אופני התצוגה ומציעה רגעים דידקטיים ופואטיים, בלבול ופרנויה, משומשות ודטרמיניזם.
