סיון קדרון, בת 32, סיימה במסלול אנימציה עם פרויקט הגמר שלה, MINE
בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל (2011). אחרי הלימודים הסתובבתי קצת עם סרט הגמר שלי, לויתן / Blue Whale, בפסטיבלים ברחבי העולם. התמקמתי ביפו ולימדתי קולנוע ואנימציה במשך שלוש שנים בתיכון לאמנויות בירושלים. במקביל גם עבדתי באנימציה כפרילנס.
פרויקט הגמר
שני הפרויקטים המרכזיים שעבדתי עליהם במהלך הלימודים שונים מאוד, ובכל זאת קשורים זה בזה וסובבים סביב שאלות של שייכות: להשתלב במקום כלשהו או לגמרי לא, להיות שייך למישהו או להרגיש שמישהו שייך לך, טבע והקשר, וגם שייכות בתוך עצמך. אני מניחה שזה צמח מתוך המעבר למקום חדש וכל כך שונה מהארץ, חיתוך של קשרים ופרידה, והתחושה המשונה שאתה בונה איזה מין בית – אבל הוא קצת באויר.
בשנה א׳ עבדתי על מפה מתקפלת, שככל שהיא נפתחת היא מספרת סיפור על ילדה שנוסעת למחנה קיץ ומגלה שם שהיא לגמרי אלרגית לסביבה שלה. זה הוביל אותי ליצור סדרה של סרטוני gif וסרט קצר על הנושא. המנחים שלי תמיד חיפשו הקשר פוליטי בעבודות שלי ואני לא חושבת שזה לגמרי זה, אבל בוודאות יש שם מטען ישראלי. הפרויקט של האלרגיה (Pollen), לדוגמה, צמח מתוך חפץ שביקשו מאיתנו להביא, והחפץ שהבאתי היה לב קטן מגולף מעץ שמישהו פעם נתן לי במחנה קיץ, לפני הרבה שנים.
לקחתי אותו איתי ללונדון והבאתי אותו באותו יום לסדנה, וכולם העבירו אותו מיד ליד והריחו אותו. פתאום זה היה נראה לי כמו איזה רגב אדמה קדוש, וכשמישהו שאל מאיזה עץ זה, אמרתי שאני כבר לא זוכרת אבל מניחה שזה אורן כי זכור לי שהיתה לי אלרגיה באותו מחנה קיץ ושאני אלרגית נורא לאורנים. כך התחיל הרעיון של דמות שהטבע פולט אותה החוצה, או מחליש ומנכס אותה אליו (״פריחה״ למשל, או כשהדמות שלי מתחילה לשאוף אבקנים ולהתעטש פרחים, עד שכבר אי אפשר לדעת מי נגד מה).
ובאמת יש איזה חיבור רגשי וחזק לטבע בארץ, טבע שהוא יותר אורגני ומאובק ואינטימי ממרשים (בעיני), וכבר בתוך זה חבוי נרטיב פוליטי, אבל מבחינתי זה הטבע שבו גדלתי ואני לא יודעת איך להפריד בין הדברים. אולי זו הסיבה שאת פרויקט הגמר שלי (MINE) מיקמתי בארקטיקה, הכי רחוק מהמזרח התיכון, כדי לספר סיפור אגדה ממקום ומזמן אחרים, להתנתק לרגע מההקשר הישראלי ולהתחבר למקום הפרטי והאישי והנשי שלי, או אולי לאיזה תת-מודע קולקטיבי אפילו, רחב וכוללני יותר.
הלכתי לאיבוד בספריה של הקולג׳ והתחלתי לקרוא על אלות וגיבורות נשיות בתרבות ההודית ובאגדות עם אינואיטיות. היה לי צורך אישי להמציא/למצוא את עצמי מחדש וחיפשתי איזה מודל מופלא של נשיות. סרט הגמר הוא מין סיפור פראי על אישה צעירה שחיה בתוך גוף חי גדול יותר, וכשהוא פולט אותה משם – ותוך כדי המרדף אחריו – היא טובעת ונאכלת לגמרי על ידי דגים, וצפה מחדש כשלד. בהמשך קורים כל מיני דברים שעוזרים לה להצמיח את הגוף שלה בחזרה. בחלקו הוא מבוסס גם על חלום מוזר שהיה לי ונרשם אצלי בזיכרון.
הלימודים
הלימודים ב-RCA, ובמחלקה לאנימציה בפרט, היו חלום שלי במשך שנים עוד במהלך הלימודים בבצלאל. הרגשתי שקורה שם משהו שמעניין אותי, אהבתי כמעט את כל הסרטים שיצאו משם (כולל כמה יצירות מדהימות של ממש), והרגשתי שזו לגמרי יכולה להיות השפה שלי. בוואקום שאחרי הלימודים בבצלאל חסרה לי ״אסכולה״, תחושה של שייכות ושיתוף רעיונות וצמיחה. ביחד עם כמה חברים הקמתי קבוצת רישום בתל אביב אבל מעבר לזה הרגשתי שעוד יש לי לאן לצמוח ושאני רוצה להקיף את עצמי בגירויים ובאנשים מעניינים שאוכל ללמוד מהם.
לונדון היא המקום המושלם לזה: היא גן עדן לרעיונות ויצירתיות – המון דברים קורים כל הזמן בכל תחום, יש המון מקום לתרבות אלטרנטיבית, ובמחלקה לאנימציה פגשתי מנחים שכיוונו אותי ונתנו לי עצות טובות. הרגשתי שלגמרי קולטים אותי, והרשיתי לעצמי לחצות את הקו (שמשום מה תמיד קיים במוסדות אקדמאיים וכבר לא כל כך בעולם החיצון) בין אנימציה לתקשורת חזותית. למדתי סמסטר אצל מורים מאיור והתנסיתי בפרינט. ה-RCA בכלל מעודד אותך לחזור וליצור בחומרים אמיתיים, חוץ מהדיגיטל, ומצאתי שאני עושה דברים קצת יותר קראפטיים מבדרך כלל, למרות שסרט הגמר שלי הוא שוב דיגיטלי לחלוטין.
לונדון
אני עדיין לא מרגישה שמיציתי את לונדון בכלל, והייתי שמחה להישאר עוד קצת ולעבוד. יש גם כמה פרויקטים על הפרק עם אנשים שנוצרו איתם קשרים במהלך הלימודים, אז את הקיץ אני מעבירה כאן, אבל נחיה ונראה. אני מרגישה שאני לוקחת איתי מטען די עשיר ומבעבע מהתקופה הזאת, שימשיך ללכת איתי, וזה כיף מאוד.
