כאילו העולם עבר דרכי

אורי גרשט יוצא למסע התבוננות בגנים הבודהיסטים של קיוטו, כמו אסטרונאוט שעושה את צעדיו הראשונים בחלל החיצון: משוחרר מכוח הכבידה, עטוף בשכבות של בידוד, מנוטרל מגירויים מסיחי דעת וממשתנים מתערבים. בתערוכת היחיד החדשה שלו ״העולם הצף״, המוצגת בגלריה נגא, הוא מביא מראות שליקט בעת השיטוט שלו בחלל הדמיוני שיצר לעצמו שם ביפן. בניגוד לתערוכות קודמות, הפעם מדובר בסדרה של עבודות סטילס בלבד, שעליהן שכבות של מחשבה ועיבוד עד לבלי הכר.

גרשט, ישראלי החי ומנהל את הקריירה האמנותית שלו בלונדון, שעבודותיו נמצאות באוספי מוזיאונים מהחשובים בעולם, ממשיך להתעמק במהותה של המצלמה ובמשמעות הצילום כמייצג מציאות, ובו זמנית בוחן את המעורבות האישית והסובייקטיבית של המבט האנושי. ״מעניין אותי המתח בין הצילום, שנתפס מראשיתו כמדיום תיעודי, שמדווח אמת אובייקטיבית, לבין אובדן הוודאות. המניפולציה בצילום גורמת לאבד את האחיזה במציאות, וזה נחווה כמו אובדן הגרביטציה״, אומר גרשט בראיון לפורטפוליו. גרשט מעדיף שלא לספק הסבר מפורש לתחושת הוורטיגו שאופפת את הצילומים בתערוכה. הוא מותיר את מרחב הפרשנות לצופים, לפני שיתרצה ויגלה מה גורם לנו לתפוס את תמונת הנוף כבלתי אפשרית, מוזרה ומערערת. את התחושה שניסה להשיג – של חוסר ודאות, של התלבטות בין זיהוי של מקום להבנה שאין מקום כזה בעצם – הוא מכנה ״העולם הצף״.

״העולם הצף״ הוא מושג שנטבע ביפן במאות ה-17-19. כיום הוא מוכר בעיקר ככותרת לז׳אנר באמנות היפנית הקלאסית, ומזוהה עם תחריטי עץ של הדפסי נופים וסצנות אנושיות מתקופה זו. הסופר האנגלי-יפני קזואו אישיגורו השתמש בו בכותרת ספרו ״אמן של העולם הצף״ (בעברית הוצאת כתר, 2011), בבואו לתאר את תחושת התלישות של יפן המעורערת לאחר מלחמת העולם השנייה. אולם גרשט מסביר, כי מדובר לא רק באמנות, וכי במובנו הרחב יותר תיאר המושג ״העולם הצף״ מעמד חברתי-תרבותי של אנשי שוליים, אנשי הלילה ועולם הפנטזיה. ״אמנים, שחקני קבוקי, גיישות ובדרנים – אנשי שוליים שייצגו עולם בדוי, אחר, עבור החברה היפנית המאוד נוקשה. זה עולם שאנשים רגילים באים אליו כדי לחיות לזמן מוגבל את הפנטזיה. בבוקר הם יחזרו לעבודת יומם אבל בזמן שהם שרויים בעולם הצף יש בו משהו אידילי, מושך ובלתי מושג״, מסביר גרשט את משיכתו לביטוי, שאין לו מקבילה מערבית.

גרשט: ״זה עניין אותי גם באופן מילולי – העבודות מחליקות מהמדיום הוודאי, הקונקרטי של צילום, ומתחברות למונח של העולם הצף. המצלמה במהלך הראשוני שלה מצלמת את הקיים, הקונקרטי. העבודות הללו יצאו ממקומות אמיתיים, שבהם הייתי באמת וצילמתי. אולם תפיסה (פרספשן) היא מהלך שמתרחש ברובד אחר – בכל הקפאה של רגע או חוויה, תמיד יש מניפולציה והיא מתווכת על ידי המתבונן״.

כמו האמירה שלא ניתן להיכנס פעמיים לאותו נהר?

״כן, יש פה מיצוי של רגע מסויים ונקודת מבט מסויימת, ברזולוציה מאוד גבוהה, ולאחר מכן יש עבודת בחירה של האור המיוחד לאותו רגע, הצללים. בחלק מהעבודות יש היפוכים והכפלות. ברבות מהן יש מים – כמו שבעבר עבדתי עם מראות גם הפעם נמשכתי להשתקפויות״, הוא מסביר.

בסדרת עבודות הווידיאו שהציג גרשט בתערוכתו האחרונה במוזיאון תל אביב, נראו אגרטלי פרחים מתנפצים, ועימם מתרסקת לרסיסים בבואתם הנראית מבעד למראה. רגע הפיצוץ מצולם במהירות גבוהה ובמספר רב של מצלמות, חלקן ממוקדות באובייקט עצמו וחלקן ממוקדות בהשתקפות שמעבר לו. ״זהו רגע שלא ניתן לראותו בעין, ועולה השאלה אם לא ניתן לראותו האם הוא באמת מתקיים במציאות? גם כאן אני שואל על המקומות הללו שצילמתי בהם – מה בעבודה קונקרטי, מהו סנסואלי ומהו וירטואלי? מה למעלה ומה למטה בעולם של השתקפויות״.

כחלק מעבודתו על סדרת ״העולם הצף״, יצר לעצמו גרשט מעין בועה מנותקת מהמציאות היומיומית. הוא נפרד ממשפחתו ויצא מביתו שבלונדון לאזור קיוטו ביפן. שם בחר להתגורר במלון קפסולות – אותם חדרונים מינימליים, שגודלם נע בין תאי שינה המתאימים לאדם שוכב בלבד לבין חדרים זעירים של 3מ״ר, כמו זה ששכר לו גרשט. זו לא הפעם הראשונה שהוא מתנתק כך, הוא אומר, אבל בעבר היה יוצא לטבע עם שק שינה. במציאות היפנית המיוחדת, לדבריו, ״היה בבידוד ובמינימליזם הזה משהו מדיטטיבי״. בגנים הבודהיסטים (לא להתבלבל עם גני הזן היבשים), מצא עצמו לא פעם מוקף בהמון אדם, ובכל זאת מבודד מהקהל בעיסוקו הנחוש בצילום.

יש ביפן משהו שמייצג לעין המערבית זרות מוחלטת.

״זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר ביפן, וידעתי שאחזור לעבוד בה. במהלך העבודה הייתי ברוב שעות היום בגנים, לפעמים 10-12 שעות, ובערב הייתי מתיישב על המחשב ועובר על הצילומים, עושה עם עצמי בריינסטורמינג. לפעמים אני מזהה משהו שניסיתי להשיג, רושם לעצמי משהו. אחר כך כשאני חוזר הביתה ולסטודיו אני מתחיל לפתח את הרעיונות ולעבוד על כל פרט ופרט. להגיע לאופטימיזציה של הטונים וההיילייטס – זה מה שגורם לנו לחוות את הצילום בצורה שלא נתפסת בעין בזמן אמת. זה תהליך של יותר משנה״.

אם בעבודותיו בעבר היה הזמן – השהייתו או האצתו – שחקן ראשי, הרי שבסדרה החדשה גם המרחב עובר שיבוש וטיפול. ״כשהתחלתי ללמוד צילום דובר הרבה על כך שצילום תמיד מייצג את המציאות והוא לא המציאות עצמה. עניין ההתבוננות וההשתקפות מעסיק אותי במיוחד, כי אני מרגיש שאנחנו חיים כיום במציאות שבה העולם הווירטואלי והעולם החושי הגיעו למין סימביוזה. במהפכה הדיגיטלית כל נושא הזמן והחלל עבר דחיסה – אירועים מועברים מיידית מהצד האחר של העולם. שיחות בפייס-טיים מגשרות על מרחק ופערי שעות ויש טשטוש מוחלט בין המסך לבין האדם שבפנים. אפילו מהירות התנועה – אני חוזר לביתי ממרחקים תוך כמה שעות, אני כבר שם אבל לגוף שלי לוקח עוד כמה ימים להסתגל.

״אנחנו חיים בעולם שבו תחושת הליניאריות של אירועים ושל הציר היומיומי מתערערת ומשפיעה על איך אנחנו תופסים את המציאות. היא משפיעה לדעתי גם על תפיסות אחרות – על המוסר, למשל, כשאנחנו לא יודעים מהי אמת. אנחנו מוצפים בדימויים שמתנועעים בחלל שהוא וירטואלי לחלוטין, אבל יש לו אימפקט משמעותי, מהיר -ואינטנסיבי על החיים שלנו. אז אני מרגיש שהצילום לא מתעד אלא מייצר מציאות״, הוא מנסה להסביר.

בעבודות ״העולם הצף״ שלו הוא שואף ליצור מצב שבו העולם הווירטואלי והעולם הסנסואלי, הנתפס, מרובדים האחד בתוך השני. וכמו בתמונת מציאות רבודה, הוא מטעין את הצילום במשמעויות רבות: ״חשוב לי שיהיה מקום פיזי, שבו הצילום נוצר, אבל הגנים הללו הם גם מטאפוריים. בגנים היפנים כל אבן מייצגת הר גבוה שקיים במקום אחר, כל בריכה מייצגת אגם גדול ולבריכות ההשתקפות הרדודות יש מטרה – למקד את המבט בו זמנית כלפי הטבע וכלפי פנים״.

בסדרה זו יותר מבעבר גרשט מדגיש באופן קיצוני את הצבעוניות העזה, כמעט מלאכותית, של הצמחייה בגנים. נראה שהוא אינו חושש שהתוצאה עלולה להתפרש בסופו של דבר כתוצר קיטש שנולד בפוטושופ. אולי זה הביטחון שלו במעמדו כאמן מבוסס ומצליח. אולי הוא חדור אמונה שצילומיו מפירים את המבט האוטומטי וקוראים להתבוננות עמוקה. ״הצילום הוא משהו פיזי ואני מנסה להביא אותו למקום מטא-פיזי – משהו חמקמק, משהו שעבר דרך מהלך ההתבוננות״.

עד כמה אתה מתרחק מהסנאפשוט, מהרגע המכריע של הצילום?
״זו בדיוק שאלת המציאות. הפער בין הצורך שלנו להאמין שיש משהו אמיתי בעולם – אחרת איך אפשר להאמין במשהו בכלל, איך אפשר להתאהב, לדאוג? ומצד שני להיות במקום שגם אני לא ממש מזהה אוץתו למרות שהייתי שם. כאילו העולם עבר דרכי ומייצר מציאות דרך המבט שלי״.

לגישתו של גרשט, מוטב לחיות בחוסר ודאות, ללא תשובות מוחלטות. ״אני מאמין שהתבוננות עמוקה והיכולת להיות חקרניים לגבי מה שנמצא לפנינו – זה נורא חשוב. ברגע שאנחנו מביאים את התפיסות המוקדמות שלנו זה ממש חוסם אותנו. הידיעה באה על חשבון ההתבוננות״.