לפני כמה שבועות, בארבע לפנות בוקר, ירדה מהגג של בניין כלל בירושלים שיירה של עצים שתולים ביחידות בוץ, והתגלגלה כל הדרך עד לכיכר ציון. בכיכר הוצבו 45 יחידות הבנויות מאדמה, וב-20 מתוכן שתולים עצי פרי. היחידות פזורות במרחב ומייצרות אזורי ישיבה והתבוננות מחודשת בעבור עוברי האורח. הפרויקט – כי מציון תצא חורשה – נעשה במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים ביחד עם קבוצת מוסללה הממוקמת על הגג של בנין כלל במרכז העיר. מתוך רעיון שגיבשה הקבוצה עלה צורך בצד משלים מתחום האדריכלות, אז הצטפרה לתמונה האדריכלית לילך שטיאט.
שטיאט, שגדלה בירושלים וכבר למעלה מ-20 שנים חיה בתל אביב, אוהבת להחליף כובעים וליצור בתחומים רבגוניים. במקביל לשיתוף הפעולה עם חברי קבוצת מוסללה בירושלים, לפני חודש נפתחה תערוכת יחיד שלה במוזיאון חיפה לאמנות, ירושלים האוטופית שלי, שבה היא מציגה את ירושלים דרך מרחב וירטואלי. ״כששואלים אותי במה אני עובדת, אני מודה שאין תשובה אחת עקבית. יש לי נושאים שמעניינים אותי והם באים לידי ביטוי בדרכים שונות, לרוב דרך טכנולוגיה, סיפור ומרחב״, היא אומרת.
לאחר שסיימה שטיאט את התואר בעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, היא המשיכה ללימודי השלמה לתואר באדריכלות בניו יורק, וללימודי תואר שני בארכיטקטורה דיגיטלית באוניברסיטת קולומביה. בפרויקטים רבים שלה ניכר המעבר בין עבודה בשטח עם חומרים פיזיים לעבודה וירטואלית. לעיתים הפיזי מהווה את הבסיס לתוצר הווירטואלי, לעיתים נוצרת עבודה מקבילה בשני ערוצים שונים. כך, שתי העבודות העוסקות בירושלים ומוצגות במקביל – זו בחיפה וזו בירושלים – האחת וירטואלית והשנייה ממשית. ״סמיכות התצוגה של הפרויקטים שיקפה לי שיש משהו שגורם לי לחזור ולהתעסק בעיר. בכל פעם שאני חוזרת מביקור בה הראש שלי מוצף ברעיונות והשראות״.
איך מחליטים על מידת ההתערבות במרחב?
״הכותרת ההתחלתית של הפרויקט הייתה ׳חורשה על גלגלים׳ – שלוש מילים שמהן התפתח מערך שלם של עומק, כוונות ובעיקר השפעה ישירה על אנשים בתוך סדר היום הרגיל שלהם. לכן, צריכים להיות רגישים כשמשלבים טבע במרחב עירוני: חיבורים כאלה יכולים להפוך לקישוטיים והיה לי חשוב להתרחק מאופי כזה בפרויקט. בחנתי את הממשק שנוצר בין טבע לעיר מתוך הבנה שטבע עירוני הוא מושג העומד בפני עצמו, ולא מדובר בטבע כפי שאנחנו מכירים אותו שפשוט מבקר בעיר. זה מושג חדש שמייצג דו קיום בין שני מושגים שונים.
״בשלב מוקדם של תהליך הפיתוח הבנו שהקהל הוא חלק פעיל מהפרויקט ושהיחידות צריכות להיות מעוצבות ומפוזרות באופן כזה שיעבוד עם קהל דינמי. היה לי חשוב לא לייצר מגרש משחקים כי אם הפרעה במיקום כל כך מוכר; הסחת דעת שתאפשר התעכבות במקום שאנשים עוברים בו מידי יום בהליכה אוטומטית. מאז שאני קטנה יש לי עניין עם זמן. היחידות הקבועות והלינאריות של הזמן הקיים שאנחנו חיים על פיו לא מסתדרות לי עם הקצב שבו אנחנו חווים את החיים. זמן הוא עניין שאני מתעסקת בו בהרבה מעבודותי, וגם בפרויקט הזה היה ניסיון לייצר האטה של זמן כדי לייצר סיפור חדש למקום, לקלוט דברים שעד היום לא ניתנה להם התייחסות״.
אילו תגובות קיבלת על הפרויקט?
״אני ממשיכה לקבל תגובות כל הזמן, בכל פעם מגיבים אחרת. התגובות בעיקר נרגשות אבל החלק הכי חזק הוא לעמוד ולהתבונן מהצד בתגובות הטבעיות של האנשים לכיכר. הכיכר הפכה למרחב עירוני המאפשר שיח נעים ומפגשים אינטימיים. אני מאוד מתחברת לזמניות של הפרויקט. עם סיום הפרויקט העצים יתגלגלו בחזרה לגג של בניין כלל, אבל אני מאמינה שהאנשים שחלפו בכיכר הירוקה עוד ימשיכו להיות מושפעים ממנה. יש בי גם תקווה שהפרויקט ישפיע על השינויים העתידיים לבוא בכיכר ציון״.
ובמקביל נפתחה תערוכת יחיד שלך במוזיאון חיפה, גם היא עוסקת בירושלים.
״נכון – התערוכה עוסקת בירושלים וחלק גדול ממנה אפילו מתקיים בכיכר ציון, אבל אופן העבודה אחר לחלוטין. הפרויקט שתוצריו מוצגים בתערוכה התחיל בשנת 2011 ונעשה בשיתוף עם האיחוד האירופאי ומוזיאון המדע בירושלים. פנו אליי מהמוזיאון וחשפו אותי לפרויקט שכותרתו ׳מהי העיר האידיאלית׳, כדי שאהיה האדריכלית של עיר הווירטואלית. פרויקט העיר האידיאלית נוצר במקביל בעוד שלוש ערים בעולם שיצרו תחת אותו הנושא: ליסבון, טורנטו וקופנהגן״.
איך נאספו החומרים שעל בסיסם תכננת את העיר?
״אספו קבוצות מיקוד שונות בעיר ושאלו אותן מהי האוטופיה שלהם בירושלים. לקחתי את אסופת הטקסטים עם התשובות של האנשים וזו היוותה את הבסיס לבניית המרחב העירוני. רעיונות ורצונות אישיים הפכו באמצעות הדמיות לרחובות וירטואליים שהמבקר בתערוכה יכול לשוטט ביניהם ולחוות אותם.
״לקחתי את הנושא לכיוון מחקרי שהמשיך להעסיק אותי עד להקמת התערוכה. מעבר לפרויקט שבו יישמתי את הנתונים, נמשכתי להעמקה בנושא: ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, נוער, מורים ומבוגרים נשאלו על הפנטזיות שלהם לגבי עיר מגוריהם. נדהמתי מהאופק הנמוך שמוצג באופן גורף בתשובותיהם. ליד הבריכות המעופפות והפרחים שנופלים מהשמיים שתושבי קופנהגן ייחלו להם, או המבנים האבסטרקטיים שתושבי טורונטו דמיינו, בלטה תקרת הדמיון של העונים הירושלמים.
״התחושה הייתה מאוד הישרדותית: אם המושג אוטופיה אמור לעורר מחשבה נרחבת ובלתי מושגת, התשובות של תושבי העיר היו מוכוונות לעתיד הקרוב, לכאן ועכשיו. היה מעניין להשתמש בנתונים האלה כדי לבנות מרחב מייצג של ירושלים: בחרתי לבנות את העיר הווירטואלית על בסיס רחוב יפו – מהתחנה המרכזית ועד לשערי העיר העתיקה. נוצר רצף של מקומות אוטופיים שהצופה יכול לבחור באיזה מהם להתמקד ולהתעמק. הפרויקט מורכב מזיגזוג בין העיר המוכרת לבין המרחב החדש״.
באיזה איזור לדוגמה אפשר להתעכב בעיר הווירטואלית שיצרת?
״בבניין כלל בחרתי לעסוק בנושא המגורים. הרבה תשובות עסקו ברצון לייצר גבולות לשכונה ובהפרדת מגורים לאוכלוסיות שונות, אבל גם בצורך הקיים בחברה שלנו לנוכחות של האחר. יש פה יחסי דחייה-משיכה מהותיים. כך בחרתי לבנות את המודל של בניין כלל כיחידות דיור שכל הזמן נעות על גבולות המשיכה והדחייה ביניהן. המודל מזכיר קובייה הונגרית שמורכבת מצילומים שונים של העיר שעברו חיתוך ומייצרים סוג של קולאז׳.
״בפרויקט הזה עבדתי עם אורי סוכרי, שמגיע מתחום התקשורת החזותית, והוא תמך בכל הנושא החזותי של הפרויקט. השתמשנו הרבה בצילומים מהשטח שהיוו בסיס למרחב התלת ממדי״.
איך נעשה השיטוט הווירטואלי?
״בעבודה המוצגת במוזיאון חיפה אפשר להיכנס ולשוטט באופן וירטואלי ברחוב יפו האידילי באמצעות מסך מחשב וג׳ויסטיק. במשך השנים שעברו מאז תחילת הפרויקט ועד הצגתו כיום במוזיאון המשכתי לעסוק בתכנון של העיר האידילית הווירטואלית, כך שאני גם מציגה בתערוכה ממצאים ודיאגרמות. השיטוט עצמו מלווה בסאונד שהוקלט מרחוב יפו האמיתי ומשלים את חוויית ההדמיה.
״כיכר ציון היא מרחב משמעותי בפרויקט. התייחסתי אליה כאל ׳אם כל הכיכרות׳. לקחתי דימויים מכל הכיכרות בירושלים כדי ליצור כיכר אחת שמאפשרת להתמקד גם בנקודות אחרות בעיר כמו כיכר השבת או הכיכר בשער שכם. ברגע נתון אחד אפשר להיות בו זמנית בכל הכיכרות בירושלים. המורכבות של הגבולות בירושלים נוכחת בעיר, יש הרבה גבולות נסתרים. הידיעה ששני צידי מדרכה יכולים להיות שני עולמות שונים התחברה למעברים שמתאפשרים כשעובדים עם מדיה ווירטואלית״.
לתכנן עיר דמיונית במרחב לא ממשי זה מהלך שנשמע די מאתגר.
״כאדריכלית שמערערת על הנתונים הקיימים אני מתחברת למקומות האלה. עד לא מזמן ההבנה שלנו של מרחב הייתה מאוד מדידה וברורה. היום המדיות החדשות מותחות את גבולות ההבנה שלנו בקשר למרחב ומאפשרות לנו לעבוד עם גיאומטריה חדשה, עם חלוקת זמן אחרת במקום נתון. ההבנה האנושית של מרחב היא כמו מגרש משחקים שיש בו אינספור אפשרויות למשחק״.
