קר.
זה בכלל לא משנה שהמיילים המקדימים הסתיימו במילים ״אל תדאגי, עדיין לא מאוד קר״.
קר. תוך שלוש שעות הגוף עובר בין 30 מעלות בצהריים לשלוש…
—
חצות.
ביציאה משדה התעופה של ורשה, הראש חוזר להיזכר בגוונים האפורים של לודז׳, עיר עצובה ותעשייתית שמטפחת בעשור האחרון את פסטיבל העיצוב מהטובים, הוותיקים, היציבים, והמבוססים במדינות מזרח ומרכז אירופה.
המהדורה העשירית של הפסטיבל מתקיימת בחלל המקורי שבו הושק לפני עשור: בנינים תעשייתיים, אדומי לבנים, במרכז העיר, שרידי תעשיית הטקסטיל המפוארת שהתפתחה בלודז׳ עם ניצני המהפכה התעשייתית ונעלמה כמעט לגמרי אחרי מלחמת העולם השנייה. כיום הבניין משופץ ומשומר, יש בו תערוכה היסטורית מצומצמת אודות המפעל, חשבוניות ישנות ומעט צילומים ושרטוטים״; דברים שמצאתי בחדרים הנטושים״ כך כתוב בכותרת התצוגה
בפעם הראשונה שביקרתי בפסטיבל, באוקטובר 2010, החללים היו עדיין נטושים, התאורה זמנית, כבלים נפרסו דרך חדרי המדרגות, ואת הפסטיבל ליוותה תחושה של חלוציות והתגייסות מלאת התלהבות. ההליכה היום בחללי התערוכות הנקיים, החמימים, המוארים והנקיים הבהירה שעיריית לודז׳ מוכנה להשקיע בפסטיבל בפרט ובעיצוב בכלל, כמו שלא עשתה עד היום. עיצוב הפך לאחד ממנופי השינוי והצמיחה המובנים מאליהם בפולין, חלק מהמארגנים עדיין משפשפים עיניים בתדהמה. רק עשר שנים עברו ונדמה שעברו כמה עשרות – היסטוריה מואצת. ״הפסטיבל משתלב היטב באסטרטגיה של העיר לודז׳ שהתאוששה מהקריסה של תעשיית הטקסטיל, ומפתחת מחדש את זהותה המבוססת על תעשיות יצירתיות״, נכתב בברושור על ידי העירייה; חזון אחרית הימים.
זהות הוא גם הנושא של הפסטיבל השנה: איך עיצוב משפיע על זהות יוצריו ועל החברה שבה הם פועלים. בשנה הבאה יעסוק הפסטיבל באקטיביזם מקצועי. ״היובל הוא הזדמנות לסכם ולעשות תוכניות לעתיד״, אומר מנהל הפסטיבל, מיכאל פרניקובסקי. ״המהדורה העשירית היא גם הזדמנות להרהר על התפקיד שממלא עיצוב בחיינו, כמו גם מבט מחדש על הפסטיבל: מה חשבנו שהתפקיד שלו היה לפני עשר שנים, ומה הוא היום. אין ספק שהמצב היום הוא אחר לגמרי, כבר לא צריך להסביר לאף אחד שעיצוב הוא חלק חשוב ומהותי מחיינו. השאלה המעניינת היא מה היינו רוצים שיקרה לעיצוב הפולני בשלב הבא״.
הכניסה לפסטיבל, דרך שערי המפעל הישנים, עוברת דרך סדרת מכולות שהוסבו לחללי תצוגה זמניים, המשמשים חברות מסחריות התומכות בפסטיבל להצגת הפרויקטים החדשים שלהן. מתחיל לרדת גשם: העננים נמוכים וכבדים ואני היחידה שמחפשת איפה להסתתר. בפולין, כך נראה, מעצבים לא עשויים מסוכר… בדרך החוצה אני עוצרת לידן שוב, אי אפשר שלא. האחת נקראת ״קו כחול״, ומציגה אוסף של צלחות פורצלן כחולות נפלאות בעבודת יד של המפעל Manufaktura, ולצידה סדרת כסאות שעוצבו בתקופה הקומוניסטית ושזוכים לייצור מחודש ופופולריות עצומה.
בשני הבנינים העצומים פזורות עשרות תערוכות, וברחבי העיר – בגלריות ובמוזיאונים – מוצגות תערוכות קטנות, לצד חללי Educreation (בשיתוף איקאה) שמהווים הזמנה והזדמנות לשחק ולבחור להיות יצירתי, ״ללא קשר לגיל, למעמד או לרקע״. קומת הכניסה מאוכלסת בחנות עצומה של ספרי עיצוב ואמנות עצומה, בית קפה וחלל נרחב המציג את התחרות MAKE ME הוותיקה, המציגה את 25 העבודות הטובות ביותר של יוצרים צעירים (מתוך 250 מועמדים). הזוכה בתחרות שהחלה כיוזמה המעודדת עיצוב צעיר, יקבל כ-20 אלף שקלים!
בחלל שממול נפרסת תערוכה רחבה יותר, המציגה תחרות שמטרתה לקדם את הטמעתם של מוצרים מעוצבים בתעשייה הפולנית. התערוכה פתוחה לייצרנים מכל התחומים שייצרו בשנה האחרונה מוצרים חדשים בשיתוף מעצבים, העומדים לשיפוט הקהל הרחב /בוחרים את מוצרי ה-״Must Have״. התחרות, אומר פרניקובסקי, ״מביאה אנשים להיענות יחד לאתגרים עם ראש פתוח ומחויב, אנשים שיש להם האומץ לעצב ולהשפיע, כדי להוכיח שעיצוב הוא יותר מסתם עוד כיסא יפה״.
גם כאן, כמו בכל הפסטיבל, עובדים סטודנטים לעיצוב כסדרנים, חלק מצוות ההפקה והתפעול של הפסטיבל, ועדיין, כל נסיון לשאול אותם על העבודות או בכלל על דעתם בתחומי העיצוב נתקל בחיוך מתנצל ובתשובה, ״אבל זו לא עבודה שלי…״. אני עולה למעלה, לתערוכת העשור לפסטיבל. הקומות העליונות רחבות ידיים ומוארות היטב. דרך החלונות הגדולים רואים את הגשם שלא מפסיק, וכל צעד על הרצפת העץ המקורית של המפעל נשמע היטב. מזל, אני חושבת לעצמי, שזה לא מוזיאון, ונזכרת בהליכה במסדרונות אוסף העיצוב הפולני, עם מנהלת האוסף בעקביה הרועמים. אנשים פוסעים ברכות.
תערוכת העשור מעוצבת כפרוזדור ארוך ומזוגזג – ציר זמן חזותי שמתאר את תהליכי המיתוג בכל שנה, התערוכות וכמובן, מספרי המבקרים. בכל שנה לוקח הפסטיבל מעצב אחר, וצוות הפסטיבל נעזר כמעט בכל כוחות האוצרות המקומיים, בכדי להרים את הארוע. היום נדמה שמשהו התרחק בין הגרעין הפעיל ובין הקהל המבקר – הכל הפך מקצועי מאוד, כמעט מקצועי מידי.
״בשנת 2007, כשהתחלנו לעבוד לקראת הפסטיבל הראשון״, מסבירה לי אלכסנדרה, מנהלת קשרי החוץ של הפסטיבל, ״עיצוב הוגדר בפולין כאמנות שימושית, ממש תחביב. אבל זה לא מנע מאנשים לקנות עוד ועוד חפצים, ולכן קיימנו ב-2007 תחרות בשם הקיטש של העשור, שבה הוצגו המבנים המכוערים שנבנו אחרי 89׳. רצינו שאנשים יבינו מהו קיטש ויתחילו להילחם בו!
״אבל יחד עם זה רצינו לבסס טעם טוב, ולכן מאז, מידי שנה, אנחנו מקיימים תחרויות של העיצוב הטוב בפולין. הפולנים התחילו להאמין בעיצוב טוב, הם לומדים, ולנו יש הזדמנות להציג ספקטרום רחב יותר של מעצבים. אנחנו באמת מאמינים ביכולת של עיצוב להשפיע על איכות החיים שלנו כבני אדם וקבוצות. אם מסתכלים על התערוכה, מדהים לראות את התהליך הזה בחלל אחד״.
אני מסתכלת על החלל, וחושבת האם באמת יש כזה פער, בין חלוצי עיצוב, ובכלל, חלוצי תרבות, אלה שיכלו לדחוף את העגלה בשנים הראשונות, עם ראייה ארוכת טווח, חזון ברור וגם הרבה יכולת שכנוע, גיוס והנעה, לבין הדור השני, מי שמוביל את הפרויקט עכשיו. נדמה שהשנה הדור החדש מביא איתו לפסטיבל תפיסה כלכלית חדשה, פחות סיכונים ויותר הליכה בטוחה, פחות תחרות ויותר התרחבות. המבחן יהיה בשנה הבאה: האם יצליחו לשמר את הכוח המניע של הפסטיבל ולאפשר את התרחבותו הכלכלית גם יחד?
התערוכה היחידה שאיננה מקורית היא התערוכה ״אין אקראיות״ (No Randomnes), שהוצגה לראשונה בביאנלה לעיצוב בסנט אטיין ב-2015, על ידי אוסקר להרמיט (Lhermitte) וזכתה לתגובות מצויינות. ״האם אם פעם תהית למה מכסה הביוב עגול?״, שואל להרמיט. ״מדוע מידת המידה היא מטר? או למה דף A4 הוא בגודל שלו? אלה אינם רעיונות חדשים, אין שום דבר מקורי בהם, אף אחד לא זוכר את שמו של האדם שחשב עליהם, אבל העולם המודרני מלא אובייקטים שאנחנו מתקשרים איתם על בסיס יום יומי ושאנחנו כל כך רגילים אליה,ם עד שחלקם קיבלו צורה מובנת מאליה״.
כך, התערוכה הדגישה את היופי והאיכות של הסטנדרטי, של חפצים פונקציונליים כל כך, שאנחנו שוכחים עד כמה הם שימושיים ומעוצבים היטב. בתערוכה הוצגו סדרת חפצים, אובייקטים של Non-Design, שצורתם לא יכלה להיות פונקציונלית יותר מהאופן שבו הם נמצאים עכשיו: במקום בו שום דבר אינו מקרי. ואם לשפוט לפי המבקרים שקראו כל לייבל ושעל פניהם הצטיירה הבעה של ״וואלה, לא חשבתי על זה אף פעם״, המשימה של להרמיט הוכתרה בהצלחה.
מעט ימים, הרבה תערוכות, אני עוברת לבניין הבא. ההפתעה שמחכה לי בכניסה לחלל התצוגה המסחרית, היתה כמו גלויה תלת–ממדית מעוררת געגוע: כסא אדום של Modzelewsk, אחד הכסאות היפים שנבחרו על ידי האוצרת אגניישקה יעקובסון להציג בתערוכה ״שורשים משותפים״ במוזיאון העיצוב חולון, שהתקיימה ב-2012 – דגם שנקרא RM58 מתוך אוסף העיצוב הפולני ההיסטורי שזוכה מאז לחיים חדשים בחברת Vzór.
2016 היא שנה של פריצת דרך לחברה, שהוקמה לפני שלוש שנים במטרה לשכלל תהליך ייצור של שלוש גרסאות טכנולוגיות שלו ושל כורסאות נוספות שעיצב Modzelewski. אלמנתו הייתה זאת שמצאה את השרטוטים המקוריים ועבדה עם המעצבים הצעירים בתהליך הפיתוח המחודש. כן, הם נראים נפלא, הגרסאות החדשות, יש בהן משהו אלמותי!
בין התערוכות המסחריות, שתיים היו יוצאות דופן בתהליך האוצרות, העיצוב והתצוגה: שתיהן הציגו קולקציות שפיתחו מעצבים למפעלים מסורתיים בפורצלן. גם בלודז׳, כמו בפסטיבלי עיצוב רבים שהתקיימו השנה, פורצלן הלך ותפס מקום משמעותי ונרחב.
לסיכום, בכמה מילים, דברים שמשכו את העין והיו ערבוב מרתק של פולין ומילאנו, עדות למספר הרב של הסטודנטים הזרים שלומדים עיצוב בפולין מחד, ולשפה הצעירה המתגבשת בה, מאידך; שפה שיש בה נוסטלגיה ואפילו רמזים לעיצוב קומוניסטי, צבעוניות מקומית, תפיסה בינלאומית ועכשויות מקצועית. עיצוב פולני: כבר מזמן לא תחביב. לדוגמה, בתערוכה Eye-dentity – Poster Stories, שאצרה קרולינה רדוונסקה, האם אפשר לקרוא את עיצוב הפוסטרים החדש, כמשקף את זהותנו החדשה? האם הם שיקוף שלנו או מי שהיינו רוצים להיות?
Sunday is Monday – פרויקט המקדם אורח חיים בריא. ״בריאות היא אוצר, אל תמהר״ – אירוע ששילב ארוחת בוקר בריאה עם תצוגת אופנה ועיצוב טוב של סטודיו פולקה דוט. בכל יום התקיים אימון בחלל התערוכה (אני הגעתי ביום של יוגה. מזל…).
Retrospekcje היא הגרסה הפולנית, העממית-מסורתית של החנויות סאגה או אסופה… בשלושה חללי מגורים דמויי איקאה נפרסו 100 פרויקטים חדשים של מעצבים פולנים שהציגו רהיטים, טקסטיל, גרפיקה, זכוכית, קרמיקה, כלי אוכל, המשתמשים במוטיבים עיצוביים משנות ה-50 וה-60. ״כיום מתייחסים מעצבים לגיוס אלמנטים ישנים לתוך עיצוב חדש ככלי עבודה לגיטימי. רציתי להראות שאפשר לעצב חללים שלמים תוך שימוש רק בעיצוב פולני״, אמרה האוצרת Anna Diduch.
במסגרת המחלקה לעיצוב התעשייתי ב-School of Form, הסטודנטים יכולים לחוות את הדרך שבה מעצב יכול להשפיע על תהליך הייצור באופן משמעותי ולא רק על התוצאה הסופית. בעבודה עם רובוטים תעשייתיים פעלו הסטודנטים בשאלת ההחלפה בין עבודת כפיים של נשים המציירות דוגמאות על צלחות קרמיות (כבר מאות שנים) בעבודה מכנית של רובוטים היכולים לצייר על אותן צלחות כחלק מתהליך הייצור התעשייתי. כל קבוצת סטודנטים הייתה צריכה ״ללמד״ את הרובוט שלה לפעול בתוך מסגרת התרגיל – אם על ידי תכנון פעולה אחת שעליה יחזור, או על ידי מציאת משוואה שתאפשר לרובוט ״להחליט״ מה לצייר במסגרת הגבולות שתוכנתו. התוצאה היתה מרתקת: רובוט שמצייר סדרות של צלחות קרמיות באופן שאינו מחקה את אופן ציור האנושי, אלא מפתח אופן ציור ייחודי משלו.
עמדתי ליד שלוש הסטודנטיות שהפעילו את הרובוט ברצינות רבה ודיברו על כך שנראה להן שזו הדרך לעזור לנשים שעובדות כל כך קשה לצייר צלחות, וחשבתי שזה מעניין שהן, כסטודנטיות לעיצוב, בחרו לוותר על עבודת הציור, על הערכים האנושיים, האיכויות, הרגישות, הנרטיב, ההסטוריה שמתלוות אליהן, ומרגישות שהן מצליחות ״לייעל״ את המערכת. זכרונות לא מודעים של ייעול קומוניסטי.
סוף המסע בלודז׳ מביא אותי אל האוטובוס לפוזנן – שלוש שעות בלי מיזוג אויר – לחשוב על מסורות, תרבות, זמן, שינוי ועיצוב. כמה זמן זה יקח באמת, עד שעיצוב יהיה נוכח בחיי היום יום של הדור הצעיר בפולין. ועד אז, אני מניחה, יתערבבו בה גם סגנונות חדשים שמגיעים עם המהגרים. היא כבר לא מעבדה סגורה מואצת של עיצוב, אלא אחת מתוך הבירות המחפשות דרך לשמר זהות לצד סובלנות ופתיחות תרבותית.
