מדי שנה בקיץ, עם התחולל תערוכות הבוגרים, מתגלה מחדש אחד הסודות השמורים של בצלאל. בין ״סיורי החובה״ לעיתונאים ואוצרים במחלקות האמנות והעיצוב המובהקות, יושבת תערוכת המחלקה לקרמיקה וזכוכית וממתינה בסבלנות שקטה לאוהביה. ואלה הולכים ומתרבים משנה לשנה. פוקדים אותה ומתענגים על היצירה הפורצת מתוך החומרים המסורתיים הללו: מתפעלים מהמקצוענות של הקראפט ומהפתיחות האמנותית. המחלקה פרצה את גבולות היצירה הפונקציונלית, והיא מציגה עבודות מיצב מרשימות, חקירות קונספטואליות ושילוב של אמנות גבוהה וחומרי יומיום. בשנים האחרונות הלך הענף שמובילה המחלקה ונחשף עוד יותר – בזכות הביאנלות לקרמיקה ולזכוכית שמתקיימות במוזיאון ארץ ישראל, ובזכות גופים נוספים, כמו בית בנימיני בתל אביב, שמפגישים יותר ויותר קהל עם העשייה העכשווית של היוצרים בחומר.
השבוע, במקביל לפתיחת שנת הלימודים החדשה, נפתחת בגלריה של המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל תערוכה שאצרה הילה בן ארי ״המלאכים מרחפים בין הדיסציפלינות״. בן ארי היא אמנית רב-תחומית, בוגרת המחלקה שמלמדת בה כבר שנים רבות מיצב ופיסול. התערוכה שתוצג לאורך חודש נובמבר היא חלק מפרויקט ארכיוני-מחקרי המביט לאחור ולהווה ועוסק בזהותה של המחלקה. הפרויקט מבוסס על שמונה ראיונות עם דמויות שונות מחיי המחלקה בדורות שונים: ראשי מחלקה, מרצים ובוגרים שהשפיעו עליה.
הפרק הראשון בפרויקט עוסק בכינונה של המחלקה לקרמיקה בימי ראשית בצלאל, ובאמן יעקב אייזנברג שעמד בראשה. המחלקה פעלה במשך שנים בודדות בלבד מ-1922 ועד 1929. תחום לימודי הקרמיקה חודש בבצלאל רק כעבור שלושה עשורים, בשנת 1957. אז התמקמה ״המחלקה לקדרות״ במתחם שנלר, במבנה שהיה בית חרושת נטוש ללבנים, סמוך למחנה הצבאי הידוע.
הפרקים הבאים בפרויקט מוקדשים לראיונות עם פרופ׳ גדולה עוגן, ועם פרופ׳ ציונה שמשי, שניהלו את המחלקה בשנות ה-60 ועד שנות ה-90. כל אחת מהן מספרת על התפיסות החדשות ועל השינויים שהכניסה לתוכנית הלימודים בשנות כהונתה. שמשי הייתה זו שהחליפה את שם המחלקה והרחיבה את תחומי עיסוקה בשדה האמנות והעיצוב המקומי.
שלושה פרקים נוספים בתערוכה מבוססים על ראיונות עם המרצים הבכירים עירית אבא, טליה טוקטלי ופרופ׳ מולי בן ששון, שלמדו במחלקה בשנות ה-70 והפכו למובילים בתחומם ברבות השנים. את הדור הבא מייצגות המרצה מיה מוצ׳בסקי פרנס והיוצרות אפרת אייל ועינת כהן, שלמדו איתה באותה כיתה במהלך שנות ה-90.
האוצרת והחוקרת הילה בן ארי מנסה להמחיש באמצעות הראיונות את תהליכי ההתפתחות של המחלקה, להתחקות אחר עברה בהיבטים שונים: תוכניים, מתודולוגיים, טכנולוגיים ועוד. לעיתים האתוס המחלקתי נחשף כנוקשה וסגפני ולעיתים מתגלה באיכותו הייחודית, הרב תחומית, המאפשרת מעבר חופשי בין הדיסציפלינות וחשיבה פתוחה. הפרויקט מבקש לעורר את תכני העבר כחומרי השראה למחקר ויצירה עכשווית של התרבות החומרית.
מירי פליישר, 1975
