בתערוכה ״קו רץ״, שהיא מציגה במקום לאמנות בקרית המלאכה, נגה יודקוביק- עציוני חוזרת לעסוק בגופים, משקלים ונפחים. הפעם היא מודדת את החלל כמי שמקיימת מערכת יחסים פיזית-גיאומטרית עם קירותיו. היא מסמנת פס צהוב, כמו סרט משטרתי התוחם זירת פשע – אולם אצלה הוא רץ לאורך הקירות, גבוה, סמוך לתקרה, במקום שאליו היד אינה מגעת. תחתיו, בשולי החלל, גלים מפוסלים מתקמרים ומסמנים מעין קו חוף הנעצר בקיר חוסם. אולם עיקר ההתרחשות במרכז החדר. שם מונחת חלקה מלבנית בודדת, עמוסה בפרטים. מעין ערוגה של חפצים אחידי גוון, שדרוש מבט חודר על מנת לחצוץ ביניהם ולפרק את הגוש האחיד לצורות ולגורמים.
החדר מהדהד את חויית ״זכרון הגוף״ שלה, מול גוף העבודה המוטל לרגלי הצופים, כחלקת אדמה, אולי חלקת קבר אולי ערוגה פורייה ואולי דבר-מה שמאחד וקושר בין שתיהן
כלים וחפצים שימושיים מתגשמים לפתע מתוך הערימה הסדורה, כמו חלקת אדמה חרושה וזרועה. מבצבצים מן הרצפה ומקבלים לפתע פשר: הנה כוס וצלחת, הנה סנפירי צלילה, ועוד ועוד חפצי יומיום – שימושיים מי יותר ומי פחות – עולים ומקבלים קווים לדמותם מתוך בליל אחיד של נייר אריזה חום, קרטון ביצוע ומסקינג טייפ. בעקבות החומר היא מכנה אותם ״אובייקטים של מהגרים״.
״אני חוקרת את הצורה והנפח״, מסבירה יודקוביק-עציוני את העיסוק שלה בפורמליזם ובהפשטה. בתערוכה זו היא מנסחת באמצעות חקר הצורניות מעין מקום מוחשי ומדומיין בעת ובעונה אחת. העבודות נוצרו בתהליך משוכלל של פירוק והרכבה. הן מוסוות במקבץ כפרטים חסרי זהות, ושבות ומתגלות בעין בוחנת. הקצב והמקבץ שנוצרים באמצעות הקומפוזיציה בחלל, שילוב הפריטים, אופן הצבתם, המרחק ביניהם – כל אלה מעניקים לעבודה מטען חידתי, שתלוי כולו בתשומת הלב של הצופים, בתנועת הגוף שלהם מסביב לעבודה ובתוכה.
לקראת התערוכה, יודקוביק-עציוני מספרת כי שהתה זמן רב בחלל הגלריה כדי להבין ולחוות אותו. היא שחזרה את גבולותיו בסטודיו שלה ועבדה על פי קנה מידה. אולי כתוצאה מכך החדר מהדהד את חויית ״זכרון הגוף״ שלה, מול גוף העבודה המוטל לרגלי הצופים, כחלקת אדמה, אולי חלקת קבר אולי ערוגה פורייה ואולי דבר-מה שמאחד וקושר בין שתיהן.
אוצר התערוכה, ניר הרמט, מתאר את העבודות כ״קושרות יחד ערכים של אמנות ושל מציאות ונדמות למחסן מצטט". יודקוביק-עציוני משתמשת בפיסול כדי לרוקן מתוכן פריטים מוחשיים, ובה בעת להטעין אותם במשמעות סמלית ומורכבת עוד יותר. ״ניתן לדמות את צורת העבודה שלי לפעילות יומיומית, שגרתית, שנעשית במרחב הביתי. ארגון / סידור / אריזה / תלייה / אכסון / פירוק / סבלות / מעבר / פרידה. במהלך השנים עברו עבודותיי טרנספורמציה וסוננו לאמירות מסומנות בלבד, מדימוי ברור לכאורה, לדימוי מופשט. הדימוי הראשוני הוא תמיד מקפצה אל תוך העולם המופשט של האמנות, והתערוכה – מעבר לסיפור הראשוני שהיא מספרת, מבקשת לתפקד כמו מוסיקה ומקצב״.
