התערוכה מביאה לשיא רצף של תערוכות יחיד שוויניצקי הציג בשנתיים האחרונות, שבהן העיסוק בקני מידה ובתמות פיסוליות התגלם בכמה סדרות של ציורים, פסלים, עבודות בד או צילום בחומרים שונים – כמו עץ, מתכת, בד, גומי או צבע – שחייבו מחשבה על הצבה ומרחב ויצירה של מרכז כובד. בהצבות אלה נרקמים יחסים חדשים בין עבודה לעבודה ובינן לבין החלל והצופה: תחילה יצר ויניצקי פריסה רוחבית של העבודות בחלל, המנתבת את תנועת הצופה ומדגישה את היחס בין דו-מימד לתלת-ממד באובייקט; לאחר מכן כללה ההצבה תליה של עבודות מהתקרה. אלה ״צפות״ ו״מרחפות״ או לחילופין ״קפואות״ באופן המאתגר את התפיסה של משקל וכוח כבידה בחלל.
גוף עבודות חדש שהמשכו יוצג בתערוכה, Sortie Définitive iii ו-Sortie Définitive iv, הוצג לראשונה בבריסל לפני זמן קצר. המרפסות הראשונות בסדרה התחקו אחר מודל טיפוסי בפריס. אחת המרפסות בתערוכה הנוכחית מתבססת על מודל מסוים של מרפסת תל-אביבית והשנייה הינה הכלאה בין השתיים – המרפסת הפריזאית לתל אביבית.
ההחלטה להחליף את נקודות הריתוך בחיבור באמצעות חוט גומי ולנתק את המרפסות מהבסיס ומהדפנות, והשהייתן באוויר בין ריצפה לתקרה כמעין מובייל גדל מימדים, מאפשרת לתהות על תפקידן ומעמדן ביחס לחלל ולצופה ועל הגדרתן כמהוות חציצה בין פנים לחוץ. אפשר לעמוד בהן ולהשקיף החוצה כשם שאפשר לצפות עליהן מבחוץ. כל אחת מהפעולות האלו מלווה במגוון משמעויות שהשתנו לא אחת במהלך ההיסטוריה.
גם למרפסת המקומית גלגולים רבים שהשפיעו על אופי המרפסת ממבני אבן מימי האימפריה העות׳מנית, עבור דרך האדריכלות האקלקטית, הגרסאות המינימליסטיות תחת המטריה של הסגנון הבינלאומי, דירות שיכון, ועד המרפסת המכוסה בתריסולים שהתבייתה בחזיתות הבתים והפכה לסטנדרט מובהק במשך כמה עשורים. כך, המרפסת מהווה מפתח לתערוכה, בחינה של נקודות ההתכה בין מרחב ביתי ותעשייתי, חוץ ופנים, וקנה מידה מוגדל עם קנה מידה של אחד לאחד.
עבודה חדשה נוספת, העשויה משני חלקים ושמה כשם התערוכה: הדפסת ענק שמקורה בדף פרסומת של חברת המתגים ניסקו, הנדמית לרגע כחזית של בניין, והדפסה נוספת ממוסגרת, הנאמנה לקני המידה של המתגים עצמם. דף הפרסומת המקורי עבר סידרת פעולות: סריקה, הדפסה, הדבקה על רקע צבעוני מודפס, חיתוך ידני וסריקה נוספת. ההגדלה מאפשרת להתחקות אחר הפעולה הידנית.
