Yuval:
הי חן, בוקר טוב. בטח ברור לך שהשאלה הראשונה שאני רוצה לשאול, לפני שנעסוק במהות, היא מאיפה הגיע הרעיון לצלם תערוכות עם איי־רובוטים שמיועדים לניקיון
Chen:
זו שאלה יפה והיא מתחילה בבית של אח שלי שגר לידי בתקופה שגרתי ברמת גן. הוא עובד בהייטק ואני הייתי מגיעה אליו לביקור מידי פעם ושם נתקלתי במכשיר הזה בפעם הראשונה ב־2013. זה היה ממש משונה לי שאנשים קונים את זה כדי לנקות הבית שלהם, ואני זוכרת שחשבתי בתור ״הצלמת״ שבי כמה מגניב זה היה יכול להיות אם אני אשים על זה מצלמה. שם זה התחיל
Yuval:
ולצלם מה? כי אפשר לשים על זה מצלמה ולצלם את עצמך או את הבית שלך או כל דבר אחר. למה תערוכות?
Chen:
כשהתחלתי עם זה בתערוכות זה היה בניו יורק, לא זוכרת בדיוק מה גרם לי להתחיל את זה שם, אבל אני זוכרת שנפל לי האסימון שבמבחינת המרחב עצמו והפנייה האישית שלי לאוצרים – תהיה פה עבודה ששואלת הרבה שאלות מבחינת מעמדו של האמן והיכן הוא נמצא. מעבר לכך, העובדה שאני בפועל לא באמת מנקה אלא הרובוט מנקה, גם השלימה לי איזה מהלך רעיוני – של מי מבצע עבודות אמנות היום – שאלות בנוגע לטכנולוגיה ואמנות.
בנוסף, כשאני מסתכלת על מוזיאונים או גלריות, הרבה פעמים האדריכלות והעיצוב של החלל משפיעים על העבודות עצמן, והמחשבה שלי הייתה איך להכניס לעבודה גם את ההסתכלות על המרחב וגם על עבודות האמנים, והאם אפשר להפריד ביניהם או שהם מאוחדים לכדי אחד
Yuval:
כמה תערוכות צילמת ככה בסך הכל?
Chen:
עד היום ניקיתי / צילמתי כ־32 חללי תצוגה
Yuval:
אהבתי את ״ניקיתי / צילמתי״…
Chen:
כן ☺
Yuval:
ואיך את בוחרת איזה תערוכות לנקות/לצלם? מי שמסכים לפנייה שלך? מי שמבקש? מי שהחלל מעניין אותך? מי שאהבת את התערוכה?
Chen:
בהתחלה רציתי הכל, עכשיו אני הרבה יותר בררנית… התאורה מאד חשובה ומי שנחמד אלי. זה לא תשובה חכמה במיוחד, אבל כנה
Yuval:
מה למדת/הבנת מהפעם הראשונה שבה עשית את זה (ומתי ובאיזו תערוכה זה היה ואיפה) ועד היום?
Chen:
התערוכה הראשונה שצילמתי הייתה בגלריה של האנטר קולג׳ בניו יורק. למעשה, התפלחתי לשם, לא ממש קיבלתי אישור… אז אלה לא חומרים שעשיתי בהם שימוש של ממש. רציתי לבדוק מה האפקט של הוויזואל הזה, זה היה בשנת 2013. אני חושבת שמה שהבנתי שהעבודה יכולה לחבר בין הרבה עולמות מעבר לרעיון שהיה לי, ושהיא יכולה לשתף הרבה אנשים. לכן החלטתי גם השנה להקים את אתר Dear, ולהפוך את זה לתיעוד תערוכות
Yuval:
לחבר מה? לשתף מה? אני מנסה להבין את המוטיבציה של הפעולה האמנותית שלך. או אולי השאלה היא – ואני בטח לא הראשון ששואל אותך – איפה עובר הקו בין גימיק שעושה שימוש מפתיע או מגניב בטכנולוגיה חדשה, לבין פעולה עם ערך, עם עומק, עם מהות
Chen:
לרגע לא חשבתי שמה שאני עושה הוא גימיק, כי בעיניי אי אפשר לנתק את הפעולה עצמה מהמהות. יש פה אמנית שמבקשת מאוצר, ממנהל חלל תצוגה אמנותי או ממנהל יריד אמנות לנקות לו את החלל התצוגה. יש פה אמירה די מביכה כמעט, הייתי אומרת, שמעידה טוב מאוד על מודעות ביחס לאיפה שאני נמצאת בסולם. זה אולד־סקול לחשוב ככה, אבל אנחנו עדיין כולנו תמיד נהיה קצת אולד־סקול.
אני שוברת וסותרת את עצמי בגלל שבחרתי להניח מצלמה ומשום כך – שברתי את הפעולה ויצאתי מהאמן כקרבן – ובחרתי ליצור שפה ויזואלית ושונה שבוחרת להסתכל על ה״מרחבי קדושה״ הללו, לפלרטט איתם, ואף לייצג אותם במידה מסויימת. המהות נמצאת במה שקורה מאחורי הקלעים – המיילים לאותם אנשים ״יקרים״ שאותם אני לא חושפת כי אני לא מוצאת בהם רלוונטיות – לא עכשיו בכל אופן
Yuval:
תגידי משהו על המיילים האלו, וגם על האתר ועל השם dear
Chen:
הפנייה שלי לאוצרים ולמנהלי מוזיאונים היא פנייה פורמלית במייל, רק שיש בה תוכן לא שגרתי. בכל זאת, לא כל יום מישהו מבקש שתיתן לו להיכנס אליך לגלריה עם שואב אבק ולתעד את המוזיאון… אני זוכרת שלימדו אותנו בתואר השני איך כותבים מכתב לאוצרים ואמרו לנו שחייבים תמיד להתחיל עם המילה Dear, ואז את השם של המכותב. מאוד אהבתי את המקום של נוסח פורמלי ומנומס אבל שיוצא ממנו משהו כנה והכי אנושי או רגשי… אנחנו כולנו רגישים כל כך אבל עם האיפוק התמידי הזה
Yuval:
מה בכלל למדת ומתי ואיפה ומה עשית מאז?
Chen:
למדתי הרבה. ב־2006 התחלתי תואר ראשון בתקשורת, אחר כך המשכתי לתואר נוסף במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שם היה לי הרבה מזל לנסוע לחילופי סטודנטים בניו יורק ודלתות נפתחו לי בזכות עבודה קשה. את התואר השני סיימתי גם בבצלאל לפני שנתיים. מאז אני אמנית פעילה, עובדת בצילום ועריכת וידאו.
מעניין לשמוע אותך גם בתור מעצב שרואה עבודה כזו – האם הוא רואה את זה כגימיק? ואני חושבת על הצ׳ט הזה, כפורמט. נזכרתי שהייתי מצ׳טטת ב־icq ועכשיו אני רואה הרבה צ׳ט של נציגי שירות באתרים: ״שלום יובל, איך אני יכולה לעזור לך?״
Yuval:
שלום יובל ״היקר״…
Chen:
יש לך גלריה?
Yuval:
לי אין גלריה…
Chen:
אתה עדיין יקר ☺
כולנו
Yuval:
תודה! ואם לחזור לשאלה שלך, האם אני רואה את זה כגימיק, אז כן, ברור, אבל גימיק זה לא בהכרח דבר שלילי. אני מאמין שאפשר לעשות משהו יוצא דופן ולא להיות פופוליסטי, שאפשר לתקשר עם הקהל הרחב ולא להיות נמוך, ושאחד האמצעים שמאפשרים לנו לעשות את זה הוא הטכנולוגיה
Chen:
בכל פעם שאני חוזרת עם חומרים חדשים אני מבינה שבכל זאת יש טעם להמשיך לתעד את התערוכות האלו. כלומר, אם רק הייתי מנקה עם שואב האבק אז פה זה היה נגמר וזה באמת היה רק גימיק, אבל העובדה שזה הפך להיות ארכיון תערוכות ומן סימון של זמן ותיעוד – פה נפתחה דלת רחבה של אפשרויות. ובאמת פה הטכנולוגיה משחקת תפקיד. נותר לי רק לקוות שעוד אנשים יידעו על הפרויקט הזה ואני מקווה לפתח אותו כי יש לו הרבה פוטנציאל
Yuval:
אז רגע לפני שמסיימים, מה את מציגה בתערוכה ומה הולך לקרות שם השבוע
Chen:
בתערוכה מוצג פרויקט ,Dear לצד עבודות סטילס ועבודת וידיאו חדשה מהממת… ביום רביעי הקרוב, ה־30.11 בשעה 18:30, אקיים סדנת רגיעה ניסיונית שמשלבת הקרנת וידאו, צלילים ושילוב של הסמרטפונים. כולנו צריכים רגיעה ניסיונית לצורך האירועים האחרונים… כלם מוזמנים. תתקיים גם שיחה ויהיה תה וכיבוד קל
Yuval:
רגיעה ניסיונית, תה וכיבוד קל! קנית אותי…
