Arik:
בוקר טוב
Yuval:
בוקר טוב אריק, מה שלומך? מתרגש לקראת התערוכה?
Arik:
האמת, כן. זה אירוע מאוד מרגש מבחינתי, תערוכת יחיד ראשונה
Yuval:
אני יכול לתאר לעצמי… בוא תספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר
Arik:
אני אריק וייס, בן 51, נשוי+3 ילדים, גר בכפר אדומים. כבר שנים עוסק בעיצוב ובאמנות. למדתי בוויצו חיפה ומשם עברתי לעבוד במשרדי פרסום, מוורשבסקי פריילך דובר עוד בימי גדעון עמיחי ואז שלמור אבנון עמיחי, מקאן ועוד. עשיתי הרבה קמפיינים בפרסום עוד בדור של תחילת ערוץ 2, כמו קמפיין ראש דשא לבנק דיסקונט, ואחר כך בהמשך לתנובה, בנק הפועלים, פסק זמן ועוד ועוד
Yuval:
והיום מה אתה עושה כשאתה לא מציג תערוכות יחיד…
Arik:
בחיים המקצועים שלי יש לי סטודיו אבל במקביל, בשנים האחרונות – כלומר לפחות בעשר השנים האחרונות – חזרתי לאהבה הישנה שלי: אמנות נטו. הצגתי בכמה תערוכות קבוצתיות בבית האמנים בירושלים, במשכן בעין חרוד, באוניברסיטת באר שבע ובעוד מספר גלריות
Yuval:
ומתי ולמה התחיל העיסוק בתפילין, שהוא מרכז התערוכה הנוכחית?
Arik:
האמת שאני דתי. בכל אופן, ההגדרה קצת מורכבת, אבל אני אורתודוקס, ועוד מתקופת הלימודים בוויצו, ובגלל שעולם התוכן שלי בילדות ובכלל ינק מדימויים דתיים, נמשכתי לצורות האיקוניות האלה של האלמנטים של הקדושה. יש משהו מורכב בסיטואציה, כי מצד אחד מגיל 13 אני מניח כל יום תפילין בבוקר, ומצד שני במשך היום אני ממשיך לחשוב עליהם וליצור דרכם ואיתם אמנות.
אני לא כל כך עושה הפרדה בין השעות או הרגעים שבהם אתה צריך להיות מכוון מטרה ולעשות את חוקי הדת ליום־יום שלי. ההתעסקות הוויזואלית והקונספטואלית באיקוניות הדתית והרוחנית יוצרת מצב שאני מחובר לעניין לפעמים ימים שלמים ברצף, שבעומק האמיתי של החיים זה העניין, ולאו דווקא האינרציה הדתית שיש היום ברוב העולם הדתי מסביב
Yuval:
תקן אותי אם אני טועה, אבל זה לא ממש מקובל לעשות אמנות עם או בהשראת תפילין. נכון? מה התגובות שאתה מקבל לעבודות מהסביבה האורתודוקסית שמסביבך? ולעומת זאת מהסביבה החילונית שבה אתה מציג?
Arik:
בוא נגיד שכולם מכירים אותי, גם חברי החילונים וגם הדתיים, והפלא הוא שהעבודות שלי יוצרות חיבור מכל העולמות: החילונים רואים בהן דרך חדשה להתקרבות ולתוכן שהם לא מכירים, והדתים לומדים לקבל את הביקורת וההעזה שבהן. תראה, העבודת די נועזות בחשיבה שלהן, כי אנשים עושים רק דבר אחד עם התפילין: מניחים אותן בתפילת הבוקר. אבל אף אחד לא מנסה לחקור את הצורניות שלהן ואת הפנימיות שלהן ואת ההשפעה שלהן על החיים והסביבה מבחינה רוחנית, חברתית ואפילו פוליטית.
אם אני פתאום מייצר תפילין לבנות, שזה וואוו, או גורם לתגובות של חילול השם או של איך לא חשבו על זה קודם או למה לא בעצם, זה מייצר סוג של שיח ודיבור. האמת שבפרקטיקה התפילין צריכות להיות שחורות – למרות שהרמב״ם טען שחלקים מהן יכולים להיות בכל מיני צבעים, אבל בפנימיות של התפילין – ואם אנחנו מגדירים את העניין כרוחני וטהור – אז למה לא לבן? ואז בכלל למה כל הדת הזאת נתפסת כצבע שחור?
או האייקון שלי מלופף כולו ברצועות תפילין – הגולם כמו שאני קורא לעבודה הזאת – מצד אחד אתה יכול לראות בעבודה ביקורת על העולם הדתי והחשוך שלא רואה מה קורה מסביב, שקושר את מאמיניו, שכולא אותם, אבל מצד שני אני מחפש בעבודות שלי גם את הרצון להביא את הטוטאליות שצריכה להיות במי שרוצה להתקרב לרוחני ולאלוהים: לשאוף לאיבוד האני ולחיבור הטוטאלי עם האחד.
אני מקווה שאני לא חופר 
Yuval:
זה בסדר… אני רוצה לשאול אותך בהקשר הזה, איפה עובר הגבול בין גימיק למשהו עם מהות, ובין יצירה אמנותית מעוררת מחשבות לבין משהו עם ניחוח עיצובי שמנסה להעביר מסר
Arik:
זאת שאלת השאלות: מה אני יותר, מעצב או אמן? איש פרסום או אמן טוטאלי?
Yuval:
והתשובה היא…
Arik:
בעבודה הראשונה שהצגתי כרכתי את עצמי במסקנטייפ שהיה כתוב עליו ״ובו תדבק״. זו הייתה תערוכה קבוצתית בנושא שבר ותיקון, והאיקוניות היתה מאוד חזקה. ואז אחד המבקרים כתב על העבודה שלי ועל המעצב שרוצה להיות אמן, וכמובן שזה פגע בי בנקודה רגישה. אבל חודש לאחר מכן התקשרה אלי ד״ר לתולדות האמנות וביקשה לכתוב על העבודה מאמר – ״החי המת והמת החי״ היא קראה לו, והשוותה את העבודה לעבודות אחרות בתולדות האמנות ולמומיות המצריות. אז הבנתי – ואני היום יודע בבירור יותר – שהכול מתחבר ועולמות התוכן מתחברים ביניהם.
עם השנים אני מרגיש שלמדתי להשתמש בידע וברצון של להגיד את הדברים ישר לבטן ולפנים ומיד ועכשיו, אבל לעדן את ולהחביא את זה ולמצוא ולעשות את העניין יותר מורכב. כמובן שאת השפה הקונספטואלית העיצובית שלי אי אפשר לקחת מהתוצאה הסופית, אבל לפחות בעבודה הפנימית שאני עושה ביצירת האמנות אני היום במקום אחר.
בכללי, גם בחיי המקצועיים וגם באמנות ובחיי בכלל, אני מאוד קונספטואלי ומאוד אמוציונלי וטוטאלי, כך שמבחינתי אי אפשר לעשות הפרדה בין חלקי חיי: הכול משולב עם הכול. וכאן חזרנו בחזרה לתפילין ולדת וליהדות שהיא בעיני לא רק פרקטיקה דתית אלא מגרש המשחקים שלי, המקום שבו אני חי, המקום שממנו אני יוצר ושאליו אני מחובר
Yuval:
תגיד, מה היה קורה אם אני הייתי מציג את התערוכה הזו? חילוני שלא הניח אף פעם תפילין? יש לי תחושה שזה היה מעורר יותר ביקורת. אני צודק? האם לך ״מותר״ להציג את העבודות האלו כי אתה דתי אורתודוקס?
Arik:
אם תראה אותי ביום–יום לא תדע שאני דתי. לפני שנתיים החלטתי להוריד את הכיפה: זה קצת מוזר בגיל 49, אין כאן איזה מרד נעורים, אבל הרגשתי שהכיפה בעולם שלנו קצת הופכת אותך לחד־ממדי, מייד אנשים מקטלגים אותך. אה, הוא דתי־ימני־מתנחל ויש לא כזה גדול… אני כבר במקום אחר היום, הדת אצלי היא לא מהמקומות האלו.
ביצירה הישראלית והיהודית – והיחס שלה לאמנות ששואבת מהמקורות – היו שני מסלולים: או המסלול של הציירים הדתיים ויוצרי היודאיקה האנכרוניסטית, או הביקורתיים והמלגלגים שחיפשו בדת את הנלעג את הפוליטי. אני מרגיש שהעבודות שלי מביאות משהו אחר: הן מביאות הרבה ביקורת כמובן והרבה אמוציות ושחור, אבל גם הרבה ניסיון ליצור מתוך חיבור לקדושה ולאמת שבדבר, והכול עם אסתטיקה ובשפה של אמנות שבעיני לא נגררת לקיטש יהודוני
Yuval:
אז ככה לפני סיום, מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה למי שמבקר בתערוכה?
Arik:
קודם כל שזה יגרום לו לתגובה כלשהי: טובה, רעה, לא משנה, העיקר שלא יישאר אדיש. אני מאמין שאדישות זה לא משהו שיקרה לאנשים בתערוכה: היא מנסה לגעת במינימליזם שלה בכל מיני רבדים במציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. חוץ מזה שאני מאוד מתרגש, בכל אופן תערוכת יחיד ראשונה. הרבה פרפרים, הרבה לחצים ומחשבות על התערוכה, אבל גם על היום שאחרי
Yuval:
יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שאנחנו מסיימים?
Arik:
אני מקווה שהרבה יבואו לתערוכה, יש בה מצד אחד דרך לחבר ומצד שני היא יכולה לגרום לנתק עם מחשבות חדשות ואחרות על המציאות
