הכניסה לגלריה פריסקופ חבויה במעבר צר בין הבתים, אולם אי אפשר לטעות בקטנוע שחונה בכניסה, לבוש בג׳ינס מדוגם. בולט במוזרותו החיננית הוא מורה את הדרך אל הגלריה שהפכה לסדנה, ובה מוצגת תערוכת היחיד של שי שניידרמן ״TEXTILEMANN under construction forever״ – ובתרגום חופשי ״בתהליך מתמיד״. את הכותרת בחרה האוצרת מירב רהט, שלמרות עבודתה העקבית עם שניידרמן ותכנוניה המדוייקים, הבינה שלא ניתן להשתלט על דחפי הפרא שמניעים את האיש ועימו את החומרים בחלל, שמשתנה ללא הרף.
שניידרמן, או בשמו המקצועי Textilemann, הוא יוצר טוטאלי. מה שנראה לנו כבגד מוכן, כל זוג מכנסיים, כל ז׳קט וסוודר, הם עבורו רק קצה חוט. כבר בפרויקט הגמר שהציג, במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ב-2015, ניתן היה לראות את רמת האובססיה שעוטפת את כל עולמו, חפציו ומלבושיו, בעבודות קולאז׳ של טקסטיל. הקטנוע המוזכר מעלה כבר החליף את מלבושיו מספר פעמים. לצידו עמדו במסדרון המחלקה לעיצוב טקסטיל כוננית עמוסה בחפצים שימושיים ואביזרי נוי, כולם עטופים בדים וסריגים שחוברו יחד בתפירה ידנית. שעטנזים עזים שיוצרים משטחי אריג בעלי טקסטורה משתנה כמפה טופוגרפית, עם נטייה חזקה לבדי ג׳ינס וצבעוניותם הכחולה.
המפץ הגדול היה כנראה בגיל 15, כשבפעם הראשונה לבשתי ג׳ינס ליווייס 501 עם התווית האדומה. חוויה מכוננת״. מרבית עבודות הג׳ינס שלו נראות כשטיחי קולאז׳, בגוונים משתנים ותיפורים בולטים בתפירה ידנית
מתערוכת הבוגרים הגיע שניידרמן (39) למעמד אמן אורח במתחם קום איל פו בנמל תל אביב, וכעת הוא מציג לראשונה תערוכת יחיד, שתגיע לסיומה בסוף השבוע (3.12). אבל לא מדובר בתערוכה שקטה וסדורה – במקום עבודה לקראת התערוכה, שבה מוצגים ברגיל פריטים שסיימו את תהליכי היצירה, הפכה הגלריה לבית מלאכה ואולם תצוגה, ושניידרמן עבר לעבוד בה. שולחן המשרד הפך לשולחן עבודה ועל גביו פרוסים כלים לפרימה, חיתוך ותפירה. לקראת התערוכה נאספו מהקהל עשרות ואולי מאות פריטי ג׳ינס (דנים) בכל מידה, גיזרה וגוון, ואלה משמשים לו חומר גלם. הוא עורך אותם בסדרות ובשורות, שהאסתטיקה שלהן אינה נופלת מזו של היצירות המוגמרות.
״כבר שנים שאני לובש רק מה שאני עושה״, אומר שניידרמן ומדגים: את הנעליים שלרגליו יצר תוך שימוש בחלקי מכנסיים, ובהם הרוכסן והכפתור משמשים במקום שרוכי נעליים. התיק שלו, הריפוד ברכב, הכורסה והשטיח. חיבה מיוחדת הוא רוחש למותג העל של הג׳ינס ״ליווייס״. את התערוכה הנוכחית הוא מתעד על מנת להשתתף בתחרות מעצבים שמקיימת ליווייס העולמית. ״המפץ הגדול היה כנראה בגיל 15, כשבפעם הראשונה לבשתי ג׳ינס ליווייס 501 עם התווית האדומה. חוויה מכוננת״, הוא צוחק, אך מעיד שאסור לזלזל בכוחם של מותגים. יש להם משמעות. מרבית עבודות הג׳ינס שלו נראות כשטיחי קולאז׳, בגוונים משתנים ותיפורים בולטים בתפירה ידנית.
כלי הסקיצה שלו הם עטי פילוט 0.25. תאונה שאילצה אותו לשכב במיטה מספר חודשים הובילה את שניידרמן התזזיתי למצוא נחמה בציור. הרישומים בעט דקיק הפכו בהמשך לדוגמאות לסריגים
הוא מטפל בכל זוג מכנסיים שנופל לידיו כלוטש יהלומים באבני החן שלו: הוא פורם אותם, פורס אותם כמו שף מפלט דג, מדמיין את מקומם בהרכב שייצור את הפריט הבא ומפעיל עליהם מניפולציות טקסטיליות שונות, דוגמת התזה של זרם מים או שיוף באבן משחזת. הפירוק וההרכבה מחדש נעשים בפעולה עמלנית של רקמה ידנית, והשילוב של הבד הקשוח עם סריגים גמישים, מעניק לו את הטוויסט המיוחד של חתימת יד האמן של שניידרמן.
״הטקסטיל משמש עבורו כלי רישום ופיסול, בעזרתו הוא הופך פרטי ריהוט, תיקים, נעליים ופרטי לבוש ליצירות יחידניות בעבודת יד״, כותבת רהט. ואילו הוא מספר על עצמו שתמיד רצה לעסוק בעיצוב. הבחירה בטקסטיל הגיעה בעקבות ציור בטושים דקים – כלי הסקיצה שלו הם עטי פילוט 0.25. תאונה שאילצה אותו לשכב במיטה מספר חודשים הובילה את שניידרמן התזזיתי למצוא נחמה בציור. בתערוכה נמצאת גם מחברת הציורים הראשונית ההיא, שבה החל מציורי הנוף בסביבתו הקרובה, בקיבוץ נען, והמשיך להתאמן בהעתקים לציורי ואן גוך (באופן סמלי, אולי בתחושה של שותפות גורל, הקדיש תשומת לב מיוחדת לתמונת פנים חדרו של ואן גוך). הרישומים בעט דקיק הפכו בהמשך לדוגמאות לסריגים, ומכיוון שנמשך לעבוד ביצירת כפיים, הבחירה בעיצוב טקסטיל שימשה לו קרקע פורייה לניסוי וטעייה.
אלא שאצל שניידרמן נראה שכל טעות היא מקור מבורך לעשייה של משהו חדש. אי הדיוק הוא הכוח המניע את הצורניות הדינמית, הקווים מתעקלים, התפרים זורחים כקרני שמש, החוטים נמשכים מהסריג לכל כיוון כמיתרי מפרשים – כך למשל, בפסלי הספינות שמשולבים בתערוכה, עשויים עץ ועטופים (איך לא) בטקסטיל. רהיטים ישנים, תיקים, גופי תאורה, כלי עבודה, כולם מתלבשים אצלו בכסות ייחודית.
היצירה שהחלה כדרך להטבעת חותם בחפצים אישיים, דוגמת תיק הגב או האופנוע האישי שלו, הפכה לשפה החזותית המזוהה איתו. כדי להרחיק ולהעמיק את יכולות היצירה הטקסטילית, שניידרמן משתף פעולה עם מעצב אופנת הגברים איזק רוזנבאום ומעצבת האופנה עדי בנג׳ו, בוגרת שנקר טרייה, שיצרו קולקציות המבוססות על הטקסטילים של TEXTILEMANN.
״מה שאני מציע בעשייה שלי וגם פה בתערוכה זו שפה עיצובית שלי, לא במתכוון התמחיתי בחומר של טקסטיל, וזה הביטוי שלי״.
אתה רואה את זה כעיצוב טקסטיל או כאמנות?
אני רואה כל אובייקט כיצירה בפני עצמה. אבל במצטבר זה יוצר מיצב שלם. כך זה היה גם בתערוכת הגמר וגם כאן״.
יש בזה משהו קצת קוריוזי – גם בגלל שאתה בעצמך משדר איזו אובססיה, גם לובש את זה גם נוסע בזה וגם הסביבה שלך עשויה מזה.
״אני נמצא על הגבול הזה אבל לא עובר אותו. אני עושה אמנות אבל היא תמיד פונקציונלית. סוודר שסרגתי לעצמי – הוא גם מוזר אבל גם לביש. זה כיף שזה ייחודי ושלך, אבל זה קודם כל מוצר. אני חושב על כל פריט ופריט שיהיה מוזר ויהיה משהו שאין לאף אחד אחר. זה מאוד אינטואיטיבי אבל זה גם מעשי".
במכנסיים שלו תפורות תגיות הבגד, המותג, הרכב הבד, המידה והוראות הכביסה, במקומות בלתי צפויים. ואולי הוא מתייחס לכנות החומר, כאשר מה שבדרך כלל חבוי יוצא לאור. ״אני אוהב לשלב אותם במראה החיצוני, לדעתי יש בהם משהו מאוד יפה וחשוף. אני לא ׳כותב למגירה׳ אני לא איש של מאחורי הקלעים, הכול אצלי בפרונט, גלוי ומוצג לקהל״.
