תערוכת היחיד החדשה של מאיה גלפמן, בבית האמנים תל אביב, מתפרשת על שני חללים ועוסקת כשמה בקצוות המפוצלים של החיים שמעל ומתחת לפני השטח. מרחב המחיה של גלפמן מתבטא במשיכה חזקה לכוחות על: האלים והגיבורים היוונים מהמיתולוגיה, מפלצות ושדים, כוחות טבע אימתניים כמו רוח חזקה, גלי ים טובעניים ועוד. היא בודקת את השפעתם של כוחות אלו על האדם משחר ימיו ועד היום וגורסת כי אותו מאבק אנושי ידוע, של בני תמותה כנגד כוחות חיצוניים הגדולים מהם, הוא למעשה מאבק פנימי.
התערוכה משלבת ציורים מהשנתיים האחרונות, עבודות גדולות ממדים בעלות צבעוניות נועזת ואקספרסיבית, המוצגות לראשונה, ומצמד מיצבים חדש. במרכזם של המיצבים נמשכות צמות אדומות גדולות המשתלשלות מהתקרה, מתפתלות מתוך בובות תפורות ונכרכות סביב סלע גדול העשוי חומרים רכים. גלפמן מנגידה חומר וצבע אך יוצרת הרמוניה וזרימה בתנועה מעלה/מטה תוך שמירת שיווי המשקל של האבן. העבודות טומנות בחובן משמעויות רבות, אנושיות ונשיות, תרבותיות, קלאסיות ועכשוויות, ציבוריות ופרטיות.
סדרת הציורים והמיצבים מתאחדים ליצירה אחת העוסקת בסינתזה בין הפרא/המפלצת, היצר הקדום והברוטלי לבין האדם המערבי בן התרבות. הצמה האדומה, מתפצלת, נשזרת ונפרמת בין הציורים למיצבים – קדימה ואחורה, והופכת מקו רישום לקו צבע, מחומר רך ונופל לחומר קשיח האוחז ולופת דברים בחוזקה. הציורים עמוסי הצבע והשכבות נעשו במחוות גדולות כשהאמנית נטמעת בתוכם באופן פיזי ומנטלי, ממש כריקוד פולחני או טיהור שדים. העבודות, לדברי גלפמן, ״רוקמות מיתולוגיה חדשה שאני נמצאת במרכזה. אך אני היא לא רק ׳אני׳ גרידא, אלא גם דמות נשית, אנושית מייצגת״.