חינוכה בטאייוואן של יי פיי־צ׳ן (Yi-Fei Chen), בוגרת טרייה של מחזור 2016 בתכנית לתואר שני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב איינדהובן, התבסס על כבוד עמוק לסמכות: בטאיוואן, אי הסכמה עם המורים נחשב כמעשה לא מנומס, וכל ביטוי של גסות רוח דוכא במהרה. את המעבר שלה להולנד היא מתארת כ״הלם למערכת״, שנבע בין השאר מכך שבמערכת ההשכלה הגבוהה במערב, תלמידים לומדים להטיל ספק בסמכות ומצופה מהם לנקוט גישה ביקורתית.
בעבור תלמידים רבים כמו צ׳ן המפגש עם מערכת החינוך המערבית יכול להיות מבלבל מבחינה רגשית, והלחץ שבו הם נתקלים לצאת מחוץ לאזור הנוחות שלהם, עלול לגרום לתגובות דרסטיות. כדי לתת יצוג חזותי למאבק הפנימי שלה להקשיח ולעמוד על שלה, היא הקפיאה את הדמעות שהזילה במהלך אירוע שבו הייתה צריכה לדבר אבל קפאה, ובנתה אקדח שיוכל לירות אותן. כך, בפעם הבאה שאחד המורים יעמיד אותה על מקומה, היא תהיה מוכנה להגיב בעוצמה שווה.
מעבר לחזות המרשימה של הפרויקט של צ׳ן, הוא מייצג את מנעד הפרויקטים שמציגים מידי שנה בוגרי התכנית. אלה לא פרויקטים מעשיים בהכרח, והם מייצגים חשיבה קונספטואלית שהדימוי שבה לא מקיף בדרך כלל את עומקם. דוגמה אחרת לפרויקט שהוצג השנה היה פרויקט הגמר של גלי בליי, שחקרה את הייצוג של כיפת ברזל במדיה וכיצד היא משמשת ככלי אסטרטגי פוליטי יותר מאשר כמערכת הגנה.
בליי יצרה חברות פיקטיביות המבוססות על מצב קבוע של משבר – או מה שהיא כינתה כמצב של Panicutopia – מצב של פאניקה הנוצר על ידי ממשלות על מנת לחזק את השליטה באוכלוסיה, וחקרה איך פיקטיביות ואבסורד יכולים לשמש ככלי ליצירת דיאלוג על נושאים שאיננו נוטים לראות כמסוכנים או חשודים.
״אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מארגנים את חיי היום־יום שלנו, את הדרך שבה אנחנו מעצבים את הכלכלה, את הדמוקרטיה וכן הלאה״, אומר בריאיון וידאו יאן בולן, אוצר בינלאומי, המנהל האמנותי של המרכז לאמנות עכשווית Z33 בבלגיה וראש התכנית לתואר שני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב איינדהובן. ״אנחנו לא יכולים להתבסס על אותן הנחות שהתבססנו עליהן בעבר. אנחנו צריכים לפתח כלים חדשים ולהבין שהסטטוס קוו השתנה״.
מי זה אנחנו?
״מעצבים, וכל מי שפועל באקדמיה. זה לא שאנחנו יכולים לפתור הכל, אבל אנחנו יכולים להתוות דרך ולבנות תרחישים שאפשר לעבוד איתם. אנחנו חיים כיום בעידן חדש בעקבות ההשפעה של בני אדם על כדור הארץ. אי אפשר להמשיך ולדבר על מה שקורה עכשיו במונחים של משבר או שינוי (climate change), זה מצב חדש לגמרי: אנחנו חיים באשליה שהמשאבים של כדור הארץ לא יגמרו לעולם, אנחנו ממשיכים להוציא כמות עצומה של חומרים מכדור הארץ, ויוצרים המון פסולת כל הזמן. במקביל העולם השתנה לגמרי ב־25 השנה האחרונות מבחינת טכנולוגיה ומידע, בעוד שהכלכלה שלנו, וגם של ישראל, מתבססת על פטנטים, זכויות יוצרים והון אינטלקטואלי, שיותר ויותר קשה לשמור עליהם. זה לא הגיוני״.
ביום חמישי ה־15.12 יגיע בולן לישראל ויעביר הרצאה תחת הכותרת Learn to Unlearn במסגרת אירועי מאסטרס של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל. בולן יעסוק בשאלות איך מלמדים עיצוב, מה המשמעות של חינוך לעיצוב באקלים האקדמי והפוליטי העכשווי, ואיך משלבים בין הצורך ללמוד וללמד, לבין ההכרח לנסות לשכוח משהו שלמדנו ולהיפטר מידע קודם ומהנחות מוקדמות.
כשאני שואל אותו מה הוא עושה או מנסה לעשות כדי לגרום לסטודנטים לעסוק בסוגיות האלו, אני רואה אותו דרך מסך המחשב מתמתח בכסאו, חושב, ולבסוף עונה ״כלום״. ואז אחרי כמה שניות הוא אומר ״לעמוד בכיתה ולנסות להטיף כמו כומר זה לא עובד. הם צריכים לבוא בעצמם עם נושא שמענין אותם, ואז אנחנו נשאל למה הם חושבים שזה מעניין, למי זה מיועד, איך הם יעשו את זה, מה הם יעשו. חשוב לענות על כל השאלות האלה בכל פרויקט.
״לוקח שנה לחשוב על פרויקט כמו שצריך, ואם אתה שומר על גישה ממוקדת ועניינית אתה בסוף מגיע עם שאלה מהותית על איך המערכת עובדת, ובתקווה גם מגיע לתשובה רלוונטית להווה או לעתיד. בתכנית לתואר שני אנחנו לא ׳מלמדים׳, אנחנו לא מרצים בדרך מסורתית, אלא יותר משמשים כמרחב אקדמי שמאפשר רפלקציה. אנחנו מנסים להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, לעזור להם לחפש מתודולוגיות חדשות ולהגיע לתובנות חדשות״.
מה ההבדל אם כך מהתואר הראשון? כי את השאלות האלה צריך לשאול גם שם, בכל פרויקט.
״זה מאוד שונה מהתואר ראשון כי במהלכו אתה לומד כישורים ואנחנו לא שם. אנחנו לא יכולים לצפות איך ייראה מקצוע המעצב בעוד חמש או עשר שנים. אנחנו באמת לא יודעים: העולם ישתנה והכלים ישתנו. ולכן מה שמעניין אותנו זה ללמד גישה, לבדוק מה אפשר לעשות עם העולם הזה. אנחנו יכולים לתת זמן ומסגרת, אבל זה משהו מאוד פתוח והסטודנט צריך להציע משהו משלו. זה לא כיון אחד, זה לא מקום שאתה צורך בו ידע, אתה יוצר ידע.
״עיצוב ׳חברתי׳ לא מעניין לכשעצמו, אלא רק אם לוקחים בחשבון את המערכת הכלכלית ואת ההתפתחות הטכנולוגית. הסטודנטים צריכים לשכנע שלמה שהם רוצים לעשות יש משמעות לחיי היום־יום שלנו, זה לא למען הטכנולוגיה או הרווח של חברה כזו או אחרת. גם אם אנחנו לא יכולים להתעלם מהכוחות שמניעים את השוק, אנחנו רוצים להתחיל מהחברתי, האנושי והפוליטי״.
כדוגמאות לפרויקטים שמייצגים את רוח התכנית, הוא מביא את פרויקט Super Local, ״ששואל איך אפשר לשנות עיר כדי שתהפוך שוב למקום של ייצור המשלב הנאה, גילוי וחינוך. זו אזרחות אקטיבית: דגש על מקומיות במקום להזמין משהו מאמזון ושאיזה רחפן יפיל את החבילה שהזמנת על מפתן הדלת שלך. דוגמה נוספת היא Gabriel Ann Maher שבודקת איף הגוף מיוצג במדיה, איך אנחנו כמעצבים משתפים פעולה עם סטריאוטיפים, בין אם אנחנו מעצבים עקבים או כיסאות״.
מה הבוגרים שלכם עושים אחרי שהם מסיימים את התואר? איך אתם מודדים את ההצלחה שלהם ושלכם?
״אנחנו מנסים להחזיק אותם בקרבת האקדמיה, מה שאני קורא לו ׳השנתיים וחצי׳. אחרי שהם גומרים שנתיים של לימודים אנחנו מנסים שהם ישארו בסביבה, כדי שיוכלו לדון במה שמעסיק אותם עם הסטודנטים האחרים שמסביב. בכל מקרה ההצלחה שלנו נמדדת אם פרויקט הגמר הוא התחלה של גוף עבודה רחב יותר, אם יש בו פוטנציאל למשהו ארוך יותר: במחקר, בהמשך לדוקטורט, במסגרת של סטארט־אפ, או אפילו בחברה מסחרית כמו איקאה״.
