Yuval:
הי עידית
Idit:
הי יובל!
Yuval:
מה שלומך עכשיו שהסדרה באוויר?
Idit:
שלומי ממש בסדר, אחרי תקופה מאוד ארוכה של לחץ וסגירות של הסדרה וכל תהליך הפוסט פרודקשן של סדרה של שישה פרקים דרש המון משמרות צבע וסאונד, סופסוף הסדרה עלתה, וזה מאוד מרגש!
Yuval:
כן, אני יכול לתאר לעצמי, ויש לי המון מה לשאול, אז בואי נתחיל: מאיפה הגיע הרעיון לעשות סדרה על עולם האופנה המקומי, ומה החיבור שלך לעולם הזה
Idit:
אוקיי. הרעיון נולד לפני כמה שנים כשעוד עבדתי על סדרת הדוקו ״העיתונאים״, ונקלעתי באחד מימי הצילום למאחורי הקלעים של תצוגת אופנה של קסטרו. התלהבתי (ויז׳ואלית בשלב הזה) מהפער שבין אחורי הקלעים לבין הפרונט הנוצץ, והתחלתי לחשוב שיהיה מעניין לעשות סרט או סדרה על אחורי הקלעים של עולם האופנה…
התחלתי תחקיר, נפגשתי גם בשלב מסוים עם האנשים של קסטרו וראיתי שהם לא יאפשרו לי ממש להיכנס פנימה באופן אמיתי. בשלב מסוים קראתי ידיעה על כך שמוטי רייף מרים מחדש את שבוע האופנה הישראלי וחשבתי שזה יהיה מעניין לעקוב אחרי ההכנות. לא ידעתי אז כמה עולם האופנה המקומי נמצא במצוקה כלכלית, ושלמעצבים – במיוחד צעירים – קשה לשרוד פה כלכלית פה, וששבוע האופנה יהפוך להיות הקונטרס של כל זה. זה נולד בהמשך…
Yuval:
אני רוצה רגע להתעכב על מה שאמרת, שחשבת שיהיה מעניין לעשות סרט על מאחורי הקלעים של עולם האופנה. זה ברור שזה עניין אותך, אחרת לא היית מתקדמת, אבל את מי עוד חשבת שזה יעניין? במילים אחרות אני קופץ לשאלה אחרת, למי בסופו של דבר מיועדת הסדרה שיצרת?
Idit:
שאלה טובה. דווקא חשבתי מלכתחילה שיש קהל יעד די רחב לסדרה הזו – כולם מתעניינים באופנה, גם נשים וגם גברים במנעד גילאים די רחב. אלא שהם לרוב מקבלים מצג שווא של התעשייה הזו, דרך הפילטרים של כתבי רכילות, יח״צנים, אנשי שיווק וחלק מעיתונאי האופנה שמעבירים את המציאות המדומה הזו. כך שהיה לי ברור שסדרה על עולם האופנה זה משהו שאנשים ירצו לראות, והכוונה שלי היתה לפתוח את העיניים לאנשים שחושבים שזו תעשייה זוהרת ונוצצת ולא מבינים למה אופנה ישראלית כל כך יקרה; להראות באמת את הקושי ואת מאבקי ההישרדות של מעצבי אופנה ישראלים, שבקושי מצליחים לשרוד. המחשבה היתה שאנשים יבואו לראות סדרה על דוגמניות אבל יקבלו מתפרה במזרח ירושלים שבה תופרים את הבגדים שהם קונים, ובתקווה שזה יעניין אותם, הם ימשיכו לראות עוד
Yuval:
אז מאיפה מתחילים? ומתי הבנת שמאחורי הזוהר יש הרבה מצוקה?
Idit:
התחלתי מהתחקיר: ראיתי הרבה סרטי וסדרות אופנה מהעולם, כי בחו״ל יש טרנד רציני של סרטי דוקו על אופנה ורובם באמת מביאים את מאחורי הקלעים של האופנה, מעקב אחרי מעצבי הוט קוטור או הצגת סיפור היסטורי של בית אופנה (דוגמת שאנל וכו׳). התחלתי גם להיפגש עם מעצבים בכירים בתעשייה, ובמקביל נפגשתי עם מוטי רייף כי היה ברור לי די מוקדם שאני צריכה סיפור מסגרת לסדרה, משהו שיוביל אותי מפרק לפרק ויאפשר לי לספר סיפור מלא.
מוטי די מהר פתח לי את הדלת ואיפשר לי להיצמד אליו ולתעד מבפנים ישיבות ושיחות שברגיל לא זוכות לתיעוד של מצלמה. במקביל, במפגש עם המעצבים (והתחקירנית אלונה עבדי ואני באמת נפגשנו עם עשרות אנשי אופנה – מעצבים ותיקים וצעירים, עיתונאים, חוקרי אופנה, אנשי אקדמיה), התחלנו להבין שהסיפור המעניין יהיה הפער בין שבוע האופנה הכביכול זוהר לבין היום־יום של המעצבים עצמם
Yuval:
אז איפה עובר הגבול בין העברת פואנטה, אפילו דידקטית, כמו שאני לא זוכר מי בפרק הראשון אמר שלאנשים מצטיירת תעשיית האופנה כדבר אחד והיא בכלל דבר אחר לחלוטין – לבין הקליימקס שמגיע לקראת הפרק האחרון, ושנחתם בסופו עם המונולוגים של מוטי רייף, טובה׳לה ודורין פרנקפורט, כשאת שואלת אותם למה הם עושים את זה, בכל פעם מחדש
Idit:
לא לגמרי הבנתי את השאלה…
Yuval:
אוקיי: יש לך סיפור שאת רוצה לספר, על הפער בין התפיסה של עולם האופנה לבין מה שהוא באמת. באיזה כלים את משתמשת כדי לא להיות דידקטית? מה בדמויות שבחרת חשבת שמשקף את הסיפור הזה?
Idit:
אוקיי, הבנתי!
האמת שהאתגר מבחינתי היה לספר את הסיפור כולו בסצינות דוקומנטריות. כמעט תמיד כל רעיון לסרט או סדרה מתחיל אצלי מאיזשהו פריים קולנועי ואחר כך אני מלבישה את הסיפור והסאבטקסט, ופה ממש הרגשתי שיש פריימים מעולים ואז רציתי להלביש עליהם את הסיפור. היה לי ברור שאני מחפשת דמויות קולנועיות, אנשים שלא יהיו מודעים למצלמה, שאני יכולה באמצעות מעקב רווי סצינות דוקומטנריות להביא את עולם האופנה, בלי שזה יהיה באמת דידקטי עם ״ראשים מדברים״ (כמו שנניח עשיתי בסדרה קודמת שלי ״העיתונאים״, שהייתי חייבת לראיין עיתונאים בכירים בין הפרקים, כי הרגשתי שהסצינות הדוקומנטריות לא החזיקו לבד את הפרקים וחייבים לתווך לצופה את האינפורמציה גם בראיונות).
אז בסדרה הנוכחית ממש ניסיתי לבנות את הסדרה כדרמה עלילתית, ולכן שבוע האופנה איפשר לי את זה. יכולתי להשתמש בו כסיפור מסגרת, הדמויות המרכזיות שלי היו חלק ממנו, ובאמצעותו לספר סיפור יותר גדול – על כלכלה, על מצב ביטחוני, על יצירה – בלי שזה ייצא דידקטי מדי (אני מקווה..). כך שכבר בשלב התחקיר והליהוק חיפשתי דמויות שאני אוכל באמצעותן לספר את הסיפור של האופנה אבל גם שיעברו מסך כדמויות בסרט עלילתי
Yuval:
אז השאלה שלי היא באמת מי הקהל של זה, כי אני לא דוגמה – אני גם עיתונאי, גם מסקר קצת את התחום, גם מנהל את שבוע האיור (ולא שאני משווה את עצמי למוטי או את תחום האיור לעולם האופנה, אבל היו לא מעט נקודות מקבילות). ואני מניח שאני לא הראשון שיגיד לך שמוטי קצת מחזיק את הסדרה על הכתפיים שלו, בין אם כהחלטה מודעת שלך ובין אם כי יש לו נוכחות והוא חשף בפנייך מה שאחרים אולי פחות
אז זו הייתה החלטה מודעת או שככה זה התגלגל? (ואת מסכימה בכלל עם הקביעה שלי עליו?)
Idit:
אני חושבת שמה שיפה ומעניין במוטי זה שהוא באמת שייך לשני הצדדים – מצד אחד, הוא רואה את מצוקת המעצבים בישראל, ובאמת מאמין מעומק ליבו ששבוע האופנה זו התרומה שלו לתעשייה הזו, ומצד שני הוא מבין שאת הכסף והחסויות הוא חייב להשיג מבעלי ההון ומנותני חסות מסחריים שיפעילו עליו לחצים לא מעטים. והוא די נקרע בין שני הצדדים האלה, שזה כבר קונפליקט מעניין לתיעוד.
וכן, אין ספק שהוא המנוע של הסדרה, כי העשייה של המעצבים עצמם היתה יותר קשה לתיעוד טלוויזיוני (אחרי חצי שנה של לחצים על דורין פרנקופרט היא הסכימה להראות לי את מחברת הסקיצות שלה, לדוגמה), ומוטי בהחלט סיפק את סיפור המסגרת הדרמטי. בלעדיו הייתי מאוד מתקשה לספר סיפור לאורך שישה פרקים של סדרה.
אבל מבחינתי אני משתמשת בשבוע האופנה כדי לספר סיפור יותר גדול על המציאות בישראל – בדיוק כמו שבוע האופנה שנפתח עם תוכניות גרנדיוזיות של מוטי לעשות אירוע של ״לובשים שלום״ עם מעצבים מכל העולם שישלחו דגם לשלום, ומסתיים עם שורה של פיגועים בערב הפתיחה, דברים שכמובן לא ידענו שיקרו כשהתחלנו לצלם אבל שלגמרי הפכו לחלק מהסיפור
Yuval:
טוב, מהבחינה הזאת את פועלת במקום הנכון. לפחות משהו טוב יוצא לך מזה שאת בישראל…
Idit:
לגמרייי
Yuval:
ובאמת יש פער גדול בין הדרמה הגדולה של המקום שבו אנו חיים, ובין החזות של עולם האופנה, לעומת היום־יום של התחום, או מה שנקרא החיים עצמם. ואני חושב שאותו הדבר עלה מהסדרה על העיתונאים, שאותה חוויתי בזמן אמת כשעוד הייתי בעיתון הארץ. בהקשר הזה מעניין אותי אם כבר הצלחת לנסח לעצמך מה מושך אותך בפרויקטים שאת בוחרת בסוף לעסוק בהם, אפרופו עיתונאים ומעצבי אופנה…
Idit:
נראה לי שיש לי משיכה מסוימת למאחורי הקלעים של דברים, להראות מה יש מאחורי מה שגלוי לעין. להיכנס לתוך עולם ולחשוף את השכבות שמסתתרות מתחת, אפילו שלפעמים הן מדכאות. זה במובן היותר קולנועי של המילה..
וגם יש משהו שעובר עלי בשנים האחרונות (כי התחלתי עם סרטים דוקומנטריים לפני 10 שנים והסרט הראשון שלי היה ״חילמי שושא מת מעצמו״ שעשיתי כסרט גמר בבי״ס סם שפיגל), שאני מבינה ומתעסקת הרבה עם המקום של הניצול של הבמאי הדוקומנטרי: הבן אדם שמגיע מבחוץ ומאיר זרקור על מישהו, לרוב על הפלשתינאי או מישהו מהפריפריה שפינו אותו מהדירת עמידר שלו, שזה מקום שמאוד קשה לי איתו, הניצול, ולכן יש לי קצת יותר משיכה למוקדי הכוח: לפרק את המסיכה של מישהו במוקד כוח (כמו עיתונאים או אנשי אופנה) הרבה יותר מאתגר בעיניי ואז אני פחות מרגישה מנצלת…
Yuval:
וואלה. מעניין. לא חשבתי על זה ככה, אבל אני הכי מתחבר למאחורי הקלעים, שזה קצת מה שאני מנסה לעשות פה עכשיו איתך…
Idit:
ברור, מאחורי הקלעים זה הכי מעניין!
Yuval:
לגמרי! ורק נזכיר שכל פרקי הסדרה משודרים ביס דוקו. כדאי
