קיבוצים פורחים באוויר

שדות שבעמק הפכו לשכונות הרחבה. זוהי נקודת המוצא לתערוכה המשותפת של יובל דניאלי ויוסי וסיד, המוצגת בגלריה הקיבוץ בתל אביב. וסיד ודניאלי שניהם בני קיבוץ המעפיל בני דורות שונים, מציגים בתערוכה שאצרה יעל קיני (מקיבוץ נחשון) אמירה ביקורתית ונוסטלגית על מצבו של הקיבוץ ומחשבות על עתיד אפשרי.

בעיתוי מקרי, התערוכה הבוחנת את המושג ״קיבוץ״ ומקומו בישראל של ימינו, מתקיימת במקביל לידיעה על סופה הקרב של גלריה הקיבוץ. מוסדות התנועה הקיבוצית, הסובלת מגירעון כמו גופים רבים במשק, חישבו ומצאו שגופי התרבות של התנועה הם האיברים המיותרים שיש לקצץ בהם ללא רחם. גלריה הקיבוץ – נקודת מפגש בין אמנות לקהל, בין קיבוץ לעיר, בין אמנים מהפריפריה לזירה המרכזית של תל אביב – עומדת כעת בסכנת סגירה, לצד תיאטרון צוותא, להקת המחול הקיבוצית זוכת הפרסים הבינלאומיים ועוד.

וסיד ודניאלי מתבוננים במציאות המשתנה של נוף ילדותם, בקיבוץ המתחדש – הגדרה שתחתיה מסתתרים תהליכים מורכבים של הפרטה, ריבוד חברתי, שכר דיפרנציאלי, חלוקת חלקות ואובדן נכסים, התרחבות הקהילה ופתיחתה לכוחות חדשים, לטוב ולרע. למרות שהם חיים באותו המקום נקודות מבטם שונות והן מתלכדות לכדי מאמץ משותף באחת העבודות בתערוכה. אפשר לראות את המאמץ הזה, למצוא שפה משותפת שאיתה ניתן לפנות גם החוצה, לצופים בתערוכה, כסימבולי לניסיונות של הקיבוץ, של הקיבוצים בכלל, לנסח את עולמם מחדש. למצוא נקודות אחיזה שיתאימו להתפתחות הקהילה על שלל חלקיה – אחרי מות האידאות הישנות ותחושת ההיעדר של עקרונות חדשים ברורים.

כותרת התערוכה ״נקודה״ משמשת כמסמן רב משמעי – ״נקודה היא המילה שתיארה הקמת יישוב חדש, על המפה קבענו נקודות התיישבות בתקופה של הקמת המדינה״ אומר דניאלי, המבוגר שבהם. דניאלי כעת בשנות ה-70 לחייו, זוכר את ההתרגשות, האמונה והחזון של אנשי ההתיישבות העובדת. כאשר הקמת קיבוצים הייתה חלק מבניין הארץ וגאוותה, לא סרח עודף חבוט, שארית של אידאולוגיה חרבה. וסיד לעומתו, מתייחס לאיום הקיומי על הנקודה שבה הוא נאחז.

דניאלי הוא אמן וארכיונאי. באסוציאציה ראשונית קל לייחס לו רכינה עגמומית על תעודות ומסמכים מצהיבים, אולם עבורו עבודת הארכיון היא מאגר של מקורות. ״הבחירה שלי בעבודת הארכיון הייתה בחירה אמנותית״, הוא אומר. הזיכרון והיצירה כרוכים זה בזה, כפי שהנושאים החוזרים בעבודותיו, הברושים, השומר והנוף הקיבוצי, קשורים למקום וכפי שהוא עצמו מעיד על עצמו שהוא אמן מקומי – שיוצר מתוך המקום שבו הוא חי.

דניאלי מציג בתערוכה עבודות תבליט ופיסול מחומרים שהוא אוסף באתרי הבניה של ההרחבות בקיבוץ. בכניסה לתערוכה מופיעה גדר ממשטחי קרשים – זוהי תמונה מפוסלת של גדרות צבר וברושים ארץ ישראלית, דימוי מחולל של גדר קלאסית, מאלה שנמצאות בציורי ילדים סביב בית וגינה. אולם הברושים הם גם מסמני הגבולות של בתי הקברות והצברים דוקרים כגדר תיל חיה. בכוונה הוא מציב את העבודה בגובה הרצפה, כגדר, ולא תולה אותה כתמונה על הקיר. גם את המסמרים החלודים שחילץ מן הקרשים הוא מציג בגלריה, עדים מבויישים לתהליך ההתפרקות שמאחורי הקלעים של הבנייה החדשה.

לא פחות מחמש הרחבות יש כעת בקיבוץ המעפיל, לדברי וסיד ודניאלי, ולצורך כך הולכים ומתחסלים שטחים ירוקים. אפילו הדשא הגדול של חדר האוכל הולך ונעלם, הם מספרים. וסיד, בשנות ה-50 שלו, הוא אדריכל ואמן. השניים מקיימים דיאלוג וקשר יצירתי ממושך שמעבר לפער הגילאים ביניהם. בשנים האחרונות הם עובדים יחד בתכנון מרחבי תצוגה ארכיוניים בקיבוצים ברחבי הארץ.

אולם לעומת דניאלי הנוסטלגי, עבור וסיד ה״נקודה״ היא סוף פסוק. הוא, שעזב את הקיבוץ אחרי הצבא ונדד בעולם, עד ששב לחיות בקיבוץ עם משפחתו, מתייחס למקום שבו גדל ובו בחר מחדש לביתו, בחרדה שבה מלווים קרוב משפחה חולה. בית ילדותו הולך לאיבוד לנגד עיניו, והיעדר שיטה סדורה שמחליפה את הקודמת שומט את הקרקע תחת רגליו. ולא רק הוא. וסיד הוא נציגו הלא מוכרז של דור ביניים קיבוצי, שאיבד את הזהות והשייכות הקיבוצניקית שהכיר.

״אני חרד״, הוא מעיד על עצמו. עבודותיו של וסיד מתחילות ברישומי קו דקיקים ועמוסים בפרטי-פרטים,  היוצרים מבנים אינסופיים וערים סוריאליסטיות. חלקן נעשות כבדרך אגב, על נייר לא גדול, כשרבוט שמלווה מחשבה. לאחר מכן הוא חוזר אל ציוריו ומשתמש בהם כמצע, כפי שניתן לראות בתערוכה: מתמקד ומגדיל חלקים מציורי העבר ויוצר מהם דימוי חדש באמצעות מחיקה או הוספה, בחומרים זולים וזמינים כמו מסקינג טייפ, אקריליק, זפת וטיפקס. הוא מתאר סצנות שבחלקן נשענות על זיכרונות הילדות הקיבוצית, אך הן טבולות בציניות ולעתים מזעזעות.

״כיוצר אני מתעניין במצבים חברתיים וארכיטקטוניים קיצוניים״, הוא אומר. ומדגים זאת בעבודה המשותפת שיצרו הוא ודניאלי, ״תצ״א אוטופית״, מעין תרגיל מחשבתי שבו הם מצמיחים מגדלים רבי-קומות במקום יישובי עמק חפר הפרוסים למרחב. כל קיבוץ ומושב יכול להצטמצם לנקודה מגדלית אחת – שתכיל את בתי התושבים ואת כל הפונקציות הקהילתיות – מחדר האוכל ועד בית הספר. כך מתפנה שטח רב לטובת דשאים, חורשות ושטחי חקלאות, שחוסלו במסגרת ההרחבות.

התצ״א האוטופית שלהם מציגה מראה מגוחך ומוזר, אבל גם אם אין בה אמת, היא משקפת תהליכי עומק המתרחשים כל העת, כמו תנועה טקטונית. את סופם יראו רק הדורות הבאים, אלא אם כן יתחוללו לפתע שבר וקטסטרופה. השאלה היא אם השבר אינו קורה בדיוק עכשיו.

בשבת 17.12 יתקיים בגלריה רב שיח בנושא הקיבוץ המשתנה.
לעצומה הקוראת למנוע את סגירת הגלריה.