שלוש תערוכות חדשות יפתחו ב-22.12 במוזיאון ישראל בירושלים: התערוכה ״זה האיש: ישו באמנות ישראלית״, שאצר אמיתי מנדלסון, מגלה נוכחות מפתיעה של דמותו של ישו באמנות יהודית וישראלית לאורך 150 השנים האחרונות. בניגוד לתפיסה הרואה בישו את הגורם והדמות האחראית לרדיפת היהודים בשם הנצרות, התערוכה המקיפה מאירה באור מפתיע וחדש את דמותו של ישו כמקור לביטוי וליצירה, בעבודותיהם של אמנים ידועים, ממארק שאגאל ועד עדי נס.
ישו, מחולל הדת הגדולה בתבל, הוא גם סמל אוניברסלי לחמלה, קורבן והזדהות עם החלש והדחוי. החל מסוף המאה ה-19 אמנים יהודים אימצו את דמותו של ישו להצגת כתב-אישום נגד הכנסייה האנטישמית, וכסמל לסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט. אמנים ציוניים בראשית המאה ה-20, כמו ראובן רובין, קשרו בין תחייתו מן המתים ובין תחיית העם היהודי בארצו. אצל אמנים ישראליים לאחר הקמת המדינה הוא מסמל את מי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו. יש שראו בישו את מודל האמן המיוסר, ובהקשר הפוליטי והחברתי דמותו עולה ביצירות העוסקות בסכסוך הישראלי-הפלסטיני.
דמותו של ישו מופיעה ביצירות בתערוכה ברבדים גלויים וסמויים. ציורו של מאוריצי גוטליב ״ישו מטיף בכפר נחום״ מסוף המאה ה-19 מגיע לתערוכה מהמוזיאון הלאומי בוורשה. בו נראה ישו עטוף טלית מטיף בפני קהל גדול בבית כנסת. ממוזיאון מרכז פומפידו בפריז מגיע ציורו של שאגאל ״צליבה צהובה״. הציור מ-1942 צוייר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובו נראה ישו בהילת קדוש נוצרי ובתפילין. יותר מחצי מאה אחר כך צילם עדי נס קבוצת חיילים בקומפוזיציה המזכירה את ״הסעודה האחרונה״ של לאונרדו דה-וינצ׳י, בצילום שהפך לאבן דרך באמנות הישראלית. בעבודת הווידאו של סיגלית לנדאו החותמת את התערוכה נראית האמנית עומדת על אבטיח בים המלח בדומה לתיאורי מריה אם ישו העומדת על כדור הארץ, עם ידיה פרושות לצדדים בתנוחת הצליבה. במהלך המחקר על התערוכה התגלה כי פני הכבש בציוריו של מנשה קדישמן יוצרים זיקה חזקה הן לדמותו האיקונית של ישו כפי שצוירה מימי הביניים, והן לסמל הקדום של השֵה כמייצג את ישו הקורבן האולטימטיבי.
ילידי הארץ, מהגרי הארץ
שתי תערוכות צילום באוצרותו של נעם גל יוצגו זו לצד זו ובשתיהן יש נגיעה באחד הנושאים הבוערים בעולם – הגירה ופליטות. תערוכתו של רון עמיר ״להעביר את הזמן בחולות״ עוסקת בסוגיית הפליטים האפריקאים בישראל, ותערוכתו של יעקב שופר ״ילידי הארץ״ עוסקת ב״פנתרים השחורים״. המפגש בין התערוכות הינו מפגש של שני אמנים חברתיים חשובים, כאשר אחד נחשב לאבי הצילום החברתי בישראל והשני כמייצג את הצילום החברתי העכשווי. הצגת התערוכות יחד מאפשרת למבקר לראות את התפתחות הצילום החברתי בישראל ואת מרכזיותה של חוויית המהגר בתוך סוג כזה של צילום.
צל הצבע
התערוכה ״צל הצבע״/ שאצרו ריטה קרסטינג ואורלי רבי מפגישה לראשונה בתערוכה אחת ארבעה אמנים פורצי דרך באמנות המופשט (אבסטרקט) של המאה ה-20. האמנים אוטו פרוינדליך, לן לאי, ליז׳יה קלארק ובלינקי פלרמו היו כולם בעלי השפעה ניכרת על האמנות העכשווית, אף שהם פחות ידועים לציבור הרחב ונראה שאין קשר ביניהם. התערוכה מהווה מפגש מחודש ואחר עם האמנות המופשטת ומחולקת לארבעה חללים, המאפשרים לבחון כל אמן בנפרד אך גם לראות כיצד היצירות יחדיו מספרות את סיפורה של האמנות המופשטת.