פחד, אהבה, פחד, אהבה. הכותרת מרצדת בכניסה לתערוכה Fear and Love, משמאל לימין, בכתב מראה ובמהופך. הגלריה בקומת הכניסה של מוזיאון העיצוב בלונדון אפלולית וקודרת, וילונות פלסטיק אפורים וכבדים מסתירים מאחוריהם חלק מהמוצגים בתערוכה. השילוט וטקסט ההסבר מוצמדים ברצועות פלסטיק לצינורות מתכת בוהקים הנטועים בתוך בסיסים מבטון: חומרים בוטים וגולמיים, ממש כמו התערוכה עצמה. התחושה הכללית היא בין אתר בניה לבית חולים שדה, כשמאחורי הפרגודים מסתתרים חדרי ניתוח לתרבות בת זמננו.
מול אחד המוצגים מתקהלים מבקרים וצופים בסרט: ארבעה פרקי וידאו, אימג׳ים, גרפים וטבלאות המתארים איך ומאיפה צמחו אפליקציות ההיכרויות שאנו מכירים כיום ואיך הן שינו את הדרך שבה אנו חווים את המרחב העירוני, את היחסים הבין־אישיים ואת הגוף. במרכז העבודה סיפורה של Grindr, אפליקציית היכרויות לגברים הומואים. העבודה, ״זרים אינטימיים״ (Intimate Strangers), שיצר Andres Jaque, בוחנת את האפליקציה כתופעה תרבותית ומתארת כיצד הפכה תרבות שוליים לאורח חיים מיינסטרימי, כיצד שימשה ועדיין משמשת האפליקציה כאמצעי ריגול כנגד קהילות הומואים במדינות מסוימות, ואיך היא תורמת ועוזרת לפליטים בדרכם למצוא מקלט ותמיכה בארצות אירופה.
חאקה מתאר את הרקע הכמעט ברור להופעתה של אפליקציה כמו גריינדר – שהיא לדעתו אחד מתוצרי העיצוב החשובים בעשור האחרון – את הבדידות שבמרחב הלהט״בי בראשית דרכו של האינטרנט, הצ׳אטים והאי.סי.קיו, ואת הצורך הממשי לזהות אנשים שכמותך בסביבה המיידית הקרובה. העבודה גם מציגה את הפיתוחים הטכנולוגים שאיפשרו צעד אחר צעד את קיומה של האפליקציה ואת זוויות המבט החיוביות והשליליות שבתוכן היא נמדדת.
הצורה שבה חאקה מנתח ומציג את גריינדר קולעת כנראה למה שראה בדמיונו ג׳סטין מקגוירק, האוצר הראשי של מוזיאון העיצוב בלונדון, כשהזמין 11 יוצרים שונים להגיב על בריף פתוח למדי – פחד ואהבה: תגובות לעולם מורכב (Fear and Love: Reactions to a Complex World). מקגוירק שם לעצמו מטרה להגיב לנושאים בוערים שמכתיבים את ההוויה העכשווית שלנו, כאלו שמעוררים בנו חרדה ומשיכה. בניגוד לאופן שבו נתפס עיצוב בראשית דרכו של המוזיאון (שנפתח לראשונה ב־1989), עיצוב היום – לפי מקגוירק ולפי 11 העבודות שמוצגות בתערוכה – אינו רק מנוע לייצור וצריכה או תהליך של יצירת צורה המרמזת על שימוש; עיצוב הוא תהליך מחשבתי, מחקרי, בוחן. לעיתים הוא פותר בעיות, לעיתים הוא יוצר אותן; הוא תהליך מורכב שמגיב לעולם המורכב שסביבו.
כך, התערוכה נועדה בין השאר להציג את המוזיאון כמרחב פתוח לדיון אודות מקומו של העיצוב בחיינו, אודות הרתיעה והמשיכה כלפי המתרגש לבוא, ואודות הדרך והכלים שמשמשים מעצבים להגיב אליו. המוצגים נוגעים בנושאים רבים ומגוונים, החל ממעבר נוודים להתיישבות אורבנית וכלה במלאכות עתיקות המבוצעות בהדפסת תלת־ממד. דווקא במקומות שבהם הנושאים חוזרים על עצמם, מעניין לראות את האופנים השונים שהיוצרים בוחרים לגשת לנושא דומה, לפרק אותו ולהרכיבו מחדש.
שתיים מהעבודות בתערוכה ממקדות את המבט אל עולם האופנה, ומתייחסות ודוחות מעליהן את הרעיון של אופנה מהירה, יתר־צרכנית, בזבזנית ולא מתחשבת, אך כל אחת מהן לוקחת את רעיון הבסיס הזה ופוסעת ממנו בנתיב שונה. Ma Ke, שבכמעצבת אופנה מצליחה בסין תעשיית האופנה המסחרית והמסחררת הייתה מנת חלקה, החליטה לנסות להאט את הקצב ואפילו לחזור אחורנית בזמן. היא מציגה בתערוכה פרויקט מתמשך שנקרא Wuyong (חסר תועלת בסינית), שבו היא מייצרת בגדים בעלי חיבור חזק לאדמה ולמסורת המקומית של אזורי ההרים בדרום מערב סין. כל בגד הוא יצירת אמנות אבל גם ביטוי של הפילוסופיה והאתיקה שהיא מקדמת ליצירת עולם שבו אנחנו צורכים פחות אבל נותנים חשיבות רבה יותר למוצרים שברשותנו.
בזמן שקה הולכת אחורה ומאטה קצב, Christien Meindertsma – מעצבת הולנדית שבעבודותיה חוקרת את המקורות והשימושים השונים של חומרי הגלם המוכרים לנו – פועלת למציאת טכנולוגיות חדשות שיעבדו עם התעשייה כמות שהיא. בצידה השני של הגלריה מינדרטסמה מציגה את Fibre Market, ערמות ערמות של סיבי בגדים צבעוניים וסביבם על הקירות, כמו אוסף פרפרים, שאריות גלגולם הקודם, תגיות הבגדים שמהם פורקו.
לקראת התערוכה ניסתה מינדרטסמה לגלות מה קורה לבגדים שאנחנו זורקים ולמה רובם הגדול יסיים את מחזור חייו הקצר במשרפות ומטמנות אשפה. הקושי במיחזור בגדים נובע בעיקר מחוסר היכולת הטכנולוגית להפריד באופן ממוכן את סיבי הבגדים המרוטשים לפי צבע וחומר בכדי לעשות בהם שימוש חוזר ולא ״משונמך״. בתהליך העבודה והמחקר הצליחה מינדרטסמה בתמיכת שתי חברות טקסטיל להפריד ולסווג, בעזרת מכונות, את סיביהם של 1,000 סוודרים שנאספו מפחי המחזור. תוך כדי היא גם גילתה שתוויות החומרים המצורפות לכל בגד שאנו קונים, לא בהכרח נכונות, כך שגם אלו הרוצים לצרוך בצורה נבונה מוטעים לעיתים על ידי חברות האופנה.
לפי משרד העיצוב הגרפי Metahaven, תפקידו של המעצב לייצג את הדברים שבוערים לנגד עיניו, לתאר אותם, לסנגר עליהם ואף לעשות להם פרופגנדה – אם יש לכך סיבה טובה. עבודתם, Empathy. Global, רבת שכבות ומשלבת פרינט, וידיאו וטקסטיל. מטאהאבן מתארים את האובססיה האנושית לאינטלגנציה מלאכותית ובו בזמן את חוסר האמפתיה שלנו כלפי יצורים אינטליגנטיים שהולכים ונכחדים. עבודת הווידאו מזגזגת בין משחק לוח שבו משתתפים אלוף קוראני ומחשב שנקרא deep mind, לבין נקודת המבט של דולפינים בעולם התת מימי. ברקע תלויים דגלים שמייצגים את הכוחות הנאבקים בציד לוויתנים ודולפינים.
הבנה חדשה של העולם
בניגוד לשתי התערוכות האחרות המוצגות כעת במוזיאון, התערוכה Fear and Love אינה תערוכה של מוצרים, אובייקטים, או עבודות גמורות. מרבית המציגים בתערוכה חושפים את המבקרים לתוצר מחקרי, איסוף מידע והנגשתו לקהל בדרך תקשורתית ומסקרנת, בניית נרטיב שמוביל להבנה חדשה של העולם. מקגוירק ביקש מיוצרים שונים להגיב לעולם מורכב, ואפשר ללמוד מ־11 המציגים כי גם עיצוב הוא עניין כזה.
התערוכה אינה בהכרח תערוכה של מעצבים גרפיים, תעשייתיים, מעצבי אופנה, או אדריכלים, אלא של יוצרים המפלרטטים עם תחומים רבים ומייצרים לעצמם מתודולוגיות מותאמות־סיטואציה. העבודות זולגות מדיסציפלינה אחת לאחרת, אדריכלים מציגים תוצרים גרפיים, מעצבי מוצר הם גם מעצבי אופנה, ומעצבים גרפיים בונים מיצב המשלב מכל וכל. הקצב הגובר והולך שבו חוקי העולם משתנים וההקצנה של הקשיים והצרכים, מעמתים את אנשי המקצועות הקריאיטיביים עם צורך מתמיד של למידה ופיתוח יכולות תגובה.
כך, התכונות החשובות ביותר למעצבים כיום הן אולי הרגישות, היכולת לקרוא נכון את כתב החידה שמולם, והיכולת לפתח לעצמם מתודולוגיות ורסטיליות של מחקר ופיתוח. אין פלא שבעשורים האחרונים אפשר למצוא התאגדות וגיבוש של קולקטיבים סביב תהליכי יצירה המשולבים בתהליכי פיתוח וחשיבה. היכולת של הבודד היא מוגבלת, ועל אף הקשיים של עבודה בצוות, יוצרים שונים מוצאים כי היתרונות עולים על החסרונות, במיוחד כשהם נדרשים להגיב על נושאים לא פשוטים.
התהליך לא פוסח גם על פירמות גדולות, כפי שמדגים הסלון הפאן־אירופי של AMO, משרד תאום לפירמת האדריכלות OMA. בראש הפירמה עומד האדריכל הנודע רם קולאהס, אבל יחד איתו שותפים שמונה אדריכלים ומעצבים התורמים כל אחד מיכולותיו. AMO אמונה על כל מה שמעבר לאדריכלות נטו: קבוצת מחקר מולטי־דיסציפלינארית העוסקת בהבנה והבנייה של תרבות וזהות. הקצאה של קבוצת חשיבה כזו מאפשרת שיקוף של העבודה האדריכלית גם מחוץ לדיסציפלינה הברורה ופיתוח רעיונות ומחקר ללא צורך בבריף או בלקוח.
בעקבות תוצאות משאל העם הבריטי שהכריע לעזוב את האיחוד האירופי החליטו ב־AMO לשנות בפתאומיות את התוכנית שיצרו לתערוכה. המשרד, שב־2004 התבקש על ידי האיחוד לעצב סמל אחד לכלל המדינות החברות בו, בנה סלון בפינת הגלריה. צבעוניות העבודה והתוכן שלה שוברים את המראה הכללי שבחלל התערוכה ומכניסים אליו כמה מהדברים שהיינו מצפים לראות בתערוכת עיצוב ״קלאסית״, כמו ריהוט ומוצרים לבית.
כל אוביקט בסלון האירופאי של AMO מייצג עיצוב וייצור של אחת מ־28 המדינות החברות בו, החל מכסאות טונט האוסטריים וכלה בטפט תוצרת בריטניה. על קיר החדר נתלה תריס רפרפות שהומצא בשנות ה־50, עת התגבש האיחוד, מערכת של פיסות ורטיקליות בודדות שעובדות כולן יחד. התריס מציג את צבעי הברקוד שעצבו AMO לאיחוד, צבעים שנדגמו מכלל דגלי המדינות וסודרו לפי מיקומם הגיאוגרפי ממערב למזרח. מאחורי התריס נגלית תמונת נוף העיר רוטרדם לאחר מתקפה אווירית במלחמת העולם השנייה – תזכורת לעברה הלא מאוחד של היבשת והד לשם התערוכה, שמשקף את המצב הפוליטי, החברתי והרגשי שהעולם נמצא בו.
