המיצב של סביליה יורכב מסדרה של אוביקטים פיסוליים שנראים במבט ראשון אבסטרקטיים. חלק מהאוביקטים מזכיר שאריות סלים או כדים שהיו פעם פונקציונליים ,אך עם הזמן איבדו את היכולת שלהם להכיל והפכו לשאריות ורמזים של דברים אחרים, וחלק אחר של האוביקטים מזכיר ציפורים, מבע אנושי או תלישות נוף אחרי סערות קשות.
סביליה מציין כי התערוכה עוסקת בקשר שבין האמן לחומר, חיבור שהוא לא תמיד מובן מאליו: הצדדים לא תמיד גמישים, ברורים או מובנים. הדרך להשגת התוצר הסופי מהווה מבחינתו תהליך ארוך רווי במשא ומתן, בדיבור לא מילולי שבסופה מגיעה ההבנה. צילם של האובייקטים שנוצר מהצורות האמורפיות, מייצר ממד חדש להתייחסות כאשר לפעמים העבודה נמצאת מחוץ לעבודה.
