גוף העבודות שמציג נועם עומר בתערוכת היחיד החדשה ״מבנה האדם״ נוצר במהלך מספר שנים, במקביל לגופי עבודה נוספים, והוא בולט באיכויותיו השונות. לצד עבודות עזות, צבעוניות המזוהות עם סגנונו, היה ניתן להבחין בגוף יצירה שכולו מונוכרומטי, העשוי בעיקר בטכניקה של רישום בפחם, גרפיט ובדיו על נייר או בד. הוא מתאר ברובו פנים או חוץ של מבנה מול דמות אנושית, הטקסטורה של הבניין והמרקם של העור משוחחים זה עם זה- כותבת אוצרת התערוכה, שרי גולן.
דמות האדם, לרוב דמות של גבר, מתכתבת עם מבנים מתקופות היסטוריות שונות. הדמויות הן מעין רוחות רפאים בין החללים. במילים של עומר: ״הדמות ככל הנראה מתה (רוח רפאים). החלל מת, כי בטון הוא דבר מת״. הטקסטורה של הדמות ושל המבנה נבנית במעין טכניקה פיסולית של ״הוספה וגריעה״. זהו ציור שמדבר שפה פיסולית.
לפעמים מופיעה דמות מפלצתית שמשדרת מיניות גרוטסקית ומפחידה, לרוב עם איבר מין נשי. המוטיב הנקבי מופיע בניגוד מוחלט למבנה ובניגוד לדמות הגברית, אשר נטמעת בתוכה. בדמויות אלה ניתן לראות השפעות סותרות של וילם דה דה קונינג וניקי דה סנט פאל, על אותה דמות עצמה. הנקביות אינה נשית, אלא מוצגת כמעין פתח המאיים לבלוע ולכלות.
מבחינת נועם אדריכלות היא אם האמנויות. ״אדריכלות: פסל שאפשר לגור בו״ הוא אומר. לדעתו לא ניתן להבין אמנות פלסטית מבלי להתייחס לארכיטקטורה. הוא למד את ההיסטוריה של האדריכלות באופן אוטודידקטי והחל לצייר אותה – הפירמידות במצרים, כנסיות בתקופת הרנסנס באיטליה, אנטוני גאודי בספרד ופרנק לויד רייט בארצות הברית. המבנים שהוא רושם חלקם מובאים מצילומי מבנים קיימים וחלקם מבנים מומצאים, היברידים המשלבים סגנונות שונים.
בעבודות אלה אין שימוש בפרספקטיבה במובן המסורתי, אלא השטחה שיוצרת דיסאוריינטציה. הפרופורציות מתבטלות: אין לדעת האם הנוף המתואר לפנינו הוא תל נמלים או הר אוורסט. אנו רואים פני שטח בנופים עירוניים לאורך ההיסטוריה שיוצרים מרקם ללא התחלה וללא סוף.
