חיים, מאבק, דיאלוג, אהבה, שדים

הי רוני, מזל טוב על הספר ועל קמפיין ההדסטארט! אני מניח שזה לא יפתיע אותך אם אני אגיד שלא היה לי קל לקרוא אותו. הוא מאוד מרגש, ולא רק בגלל הטקסט או הסיפור שמאחוריו

אני לא יודעת איך להגיב לזה. מרגש באיזה מובן?

אני חושב שבכמה מובנים: הסיפור עצמו, שאתה יודע שמי שכתב את הסיפור שאתה קורא כבר לא בחיים; הדרך שבה הסיפור מסופר, יש בו שילוב מקסים של רגישות, הומור, כאב, וסוף לא משהו שידוע מראש; והאיורים כמובן, והאריזה הגרפית של הכל

כן, זה היה פרויקט מאוד מאתגר, לקח לי הרבה זמן לפצח את הדי.אן.איי שלו

אז בואי נתחיל באמת לפרוט את זה לפרטים: למה לקח לספר לצאת לאור עשר שנים? בגלל המעורבות הרגשית שלך איתו או כי פשוט נכנסו כל הזמן דברים אחרים?

תשע שנים ☺

כי זה מה שלקח לו… קשה לי לעבוד על מספר דברים במקביל, ניסיתי לשריין לו פרקי זמן ארוכים כדי לתת לו להתפתח, אבל בכל פעם שעזבתי אותו וחזרתי אליו, חזרתי עם תובנות חדשות ותגליות חדשות ולא יכולתי לחיות עם הקיים, ציירתי שוב ושוב את הפרק וחצי הראשונים ורק כשהתמסרתי לחלוטין לפרויקט הצלחתי להתקדם איתו

וכמה זמן לקח לך להבין איך את מאיירת סרטן? או, ״סרטן״?

אני לא חושבת שאיירתי סרטן, מבחינתי זה בכלל לא הנושא של הספר

וואלה. מעניין. אז מה איירת?

בתקופה שעבדתי על ״אבק״ עם שמרית אלקנתי, אבשלום פולק וענבל פינטו, הגוף שלי קרס מהלחץ ואושפזתי לכמה ימים באיכילוב. היו לי הזיות: כל מיני דמויות שציירנו למופע הגיעו לבקר אותי, ראיתי דברים מוזרים, זו הייתה חווית האשפוז שלי. גם בביקורים אצל אורי היו לנו שיחות מוטרפות, אסוציאטיביות, ניסיתי להיכנס להלך מחשבה הזה כשציירתי

אבל בכל זאת לסרטן יש מעמד מיתולוגי לעומת מחלות אחרות: זו מחלה שלא אומרים את השם שלה בקול רם. במובן הזה אפילו הבחירה שלך לא לכתוב שום דבר על החזית של הספר קצת מהדהדת את זה: שש הדמויות האלו עם הצבע הפוספורי הזרחני והפיצוץ שקורה בכל אחת מהן. זה הרי לא היה יכול להתאים לכל אישפוז ולכל מחלה

אבל אני לא מרגישה שזה הנושא של הספר. הבחירה לא לכתוב שום דבר על הכריכה של הספר נובעת ממחשבה על החוויה של הקורא

אז מה הנושא של הספר לתחושתך?

חיים, מאבק, דיאלוג, אהבה, שדים

תמצתת את זה יפה… אם אני צריך להגיד על מה הספר, ובמיוחד האיורים, אני חושב שהם עוסקים באובדן שליטה. אחד הדברים שאהבתי במיוחד הוא המתח בין הגריד המסודר של הספר לבין אובדן השליטה שמתרחש בתוך הפריימים, בין אם זה תיאור לכאורה ריאליסטי ובין אם זה משהו יותר סוריאליסטי כמו משט הגפילטע בסוף הפרק הראשון

הגריד היה הצלה מבחינתי, בסקיצות הראשונות הקומיקס היה מורכב מוויניאטות והאיורים שייטו להם בחופשיות בדף, כל עמוד היה מאבק. כשמיכאל גולן (שערך את הספר) סידר אותם בגריד היה בזה משהו משחרר. נהייתי פקיד שנכנס למשרד וממלא מרובעים משורטטים, מה שאיפשר לי חופש פעולה

ומה את יכולה לספר על העבודה עם הטקסט? על המקומות שבהם נתת פרשנות שלך והרשית לעצמך לחגוג עם האיור? כי בסופו של דבר אין הרבה טקסט בספר‎

אני חושבת שאני קוראת את הטקסט אחרת בגלל שהכרתי את אורי. הטקסט שלו טעון והוא מפזר לי רמזים: כשאורי כותב ״עיניים נפתחות״ ״עיניים נסגרות״ הוא מרפרר לפליני ולקולנוע של זרם התודעה, כשהפרוטוגוניסט של פליני מניח משקפיים על העיניים הוא צולל אל התת מודע. זה אות בשבילי. המסה של הטקסט החזותי בספר מנסה לתת מצג נאמן לתחושת הזמן הנוזלית שאני הרגשתי שעולה מהטקסט.

אולי באמת את אובדן השליטה שהתייחסתי אליו מקודם אפשר לייחס לתחושת הזמן הנוזלית, יש באמת משהו מאוד נוזלי בדמויות.

ומה את יכולה לספר על הבחירה בצבע? מצד אחד הוא מאוד אזהרה ופיצוץ וחומרים מסוכנים, אבל מצד שני הוא מאוד לא בית חולים, שם מתרחשת העלילה‎

והוא גם מאוד יפה‎

כן, אבל יש לי תחושה שהוא לא נבחר רק כי הוא מאוד יפה…‎

התלבטנו קשות, הוא נבחר קודם כל כי הוא יפה… הוא הרגיש נכון, הוא משרת חומציות חזקה ויש בו גם מתיקות. כל צבעי בית החולים שניסינו הכניסו אותנו לדיכאון. הצבע הזה איפשר חוויה מורכבת יותר, נכונה יותר לסיפור

אני רוצה לשאול אותך על חווית הקריאה ועל הקצב שאת מכתיבה, כי מצד אחד אפשר לקרוא את הספר בחמש דקות, ומצד שני כל עמוד הוא עולם ומלואו. איפה הרגשת שאת צריכה תנופה, ואיפה חשבת שצריך לתת לי כקורא לעכל? והאם החלוקה לארבעה חלקים נבעה מהטקסט שקיבלת?‎

החלוקה הייתה כבר בטקסט. לא נעים להודות אבל לא חשבתי בכלל על הקורא כשציירתי: דיברתי עם הטקסט של אורי, דיברתי איתו, דיברתי עם השדים שלי. הספר מלא בבדיחות פרטיות מהעולם שלי ושלו. התנופה הוכתבה ממשהו פנימי יותר. בסופו של דבר אני חושבת שלא השארתי מספיק מקום לעיכול. ‎אחת הסיבות שבזכותה אני אוהבת קומיקס כל כך היא שהקורא שולט בקצב של הקריאה; הרבה מהחוויה היא בידיים שלו. יש הרבה דרכים לקרוא את הספר הזה, השארתי הרבה מרווח פעולה לקורא

אז אני אגיד שמעבר לאיורים הנפלאים (!), אני חושב שאחד ההשגים הגדולים של הספר (מעבר לזה שהוא יצא לאור…), הוא בכך שהוא הכי אישי שאפשר, וגם הכי אוניברסלי; לא הרגשתי לרגע שזה משהו פרטי בינך לבינו. ולמרות שלא היה לי קל לקרוא אותו, והייתי צריך הפסקות לנשום, במיוחד לקראת הסוף – כי תהיתי איך הוא יגמר וממש פחדתי להגיע לסוף שלו – אני לא בטוח שאפשר בכלל להשאיר מקום לעיכול בסיפור כזה. אולי מה ש״מציל״ אותו זה חוש ההומור שיש בטקסט, והתנופה שבאיורים‎

תודה רבה! אני כבר ממש מתרגשת מההוצאה לאור של הספר הזה, מתחשק לי ללכת ברחוב ולחלק ספרים לכל מי שמחייך אלי

את רואה? זה באמת מרגש! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שאנחנו מסיימים ושאני מפציר בקוראים להיכנס להדסטארט רכוש עותק?‎

לא יודעת. הרגע נכנסה לכאן ילדה שמבקשת שאני אפנה לה את המחשב, נגמר לי הזמן…‎