״פוסט קולוניאליזם״ הוא מושג גדול ומרתיע; בהקשר הישראלי מעולם לא היה מקובל לדבר על קולוניאליזם. מאז קום המדינה וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, נקבע כאן קונצנזוס לשוני: יש המדברים על כיבוש ויש שקוראים לו שחרור, יש שטחים ויש יש״ע, אבל קולוניאליזם – OUT. המילה המוכרת בעולם כולו מתמצתת את מהותה של שליטה: לא רק שליטה של עם אחד באחר, גם שתלטנות ואדנות פשוטה, מישטור והכפפת הגוף האנושי ושלל ביטויי כוחנות נופלים תחת מטריית הקולוניאליזם. וכשמדובר ב״פוסט״ קולוניאליזם נוסף סימן שאלה, האם אנחנו באמת כבר אחרי זה? האם השיטה האימפריאליסטית, שהובילה מדינות שבעות ויזמים סקרנים לחפש לעצמם נתינים בין ימים ויבשות רחוקות, אכן פסה מן העולם? ואולי היא חוזרת ומפעפעת בלבוש חדש.
בישראל המילה קולוניאליזם נעדרת כמעט כליל מהשיח. יחסי כוחות, חופש אזרחי, חופש תנועה ושוויון – כל אלה נותרו בלתי מאופיינים, כתופעות לוואי או נקודות חן בלתי מאובחנות על גב המפה הפיזית־מדינית
כשמדובר בקולוניאליזם פורמלי, נהוג לחשוב בעיקר על שליטה טריטוריאלית ופוליטית. בישראל, כאמור, המילה קולוניאליזם נעדרת כמעט כליל מהשיח. יחסי כוחות, חופש אזרחי, חופש תנועה ושוויון – כל אלה נותרו בלתי מאופיינים, כתופעות לוואי או נקודות חן בלתי מאובחנות על גב המפה הפיזית-מדינית. כאילו התופעות המתרחשות כאן הן מזן אחר לגמרי. לכן יש חשיבות מיוחדת להחלטתה של שלומית באומן, האוצרת הראשית של בית בנימיני, להזמין את חוקרת התרבות והאוצרת וונדי גרס, ילידת דרום אפריקה שחיה בפריז בגלות מרצון, לאצור את התערוכה ״פוסט-קולוניאליזם?״.
התערוכה מנסה לסכם באמצעים ״קונבנציונליים״ פרויקט נרחב ובלתי שגרתי, שכלל אירוח אמנים בין־לאומיים (רזידנסי), סדנאות אמן, ימי עיון וסיורים במרכזי מלאכה ויצירה שונים ברחבי הארץ. בפרויקט משתתפים 19 אמנים, מטייוואן ומהודו ועד ניו יורק וירושלים. כל אחד מהם התארח ועבד בשיתוף פעולה עם מוסד אקדמי או מרכז אמנותי אחר – מבצלאל ועד הגלריה באום אל פאחם, מכללת אורנים, המכללה לאמנויות תל חי, שנקר, גבעת חביבה ועוד. הפרויקט גם מציין את שנתו החמישית של בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית. במהלך השנים הללו התפתח בית בנימיני במקביל לסביבתו (בקריית המלאכה בתל אביב) והצליח להיות הרבה מעבר למרכז מלאכה ותצוגה של אמנות הקרמיקה. הוא מייצר אינטראקציה פורייה עם אמנות ואומנויות שונות, מארח תערוכות חשובות ומשמש מרכז פעיל למחשבה ופעולה יצירתית. העיסוק בקולוניאליזם ואחריתו הוא צעד אמיץ, שמצליח לגעת בסוגיות ובדילמות כאובות מבלי ליפול לקלישאות ובאופן מפתיע – גם מבלי להתייחס באופן ישיר ובוטה לפוליטיקה המקומית. באותה עת, זוהי גם חולשתה של התערוכה, שנשארת במידה רבה ברובד אינטלקטואלי מרוחק.
גרס, שאצרה תערוכות רבות בעולם, הנעות בין אמנות לקראפט ולנושאים חברתיים, מנסה לנסח ולהאיר תופעות המתרחשות במקביל במקומות שונים בעולם. ״שינויים חברתיים ותרבותיים גלובליים שהתרחשו בעשורים האחרונים, ושמושפעים מהקולוניאליזם באופנים שונים, חוללו שינויים מרחיקי לכת בתרבות החומרית המקומית, בישראל ובעולם. שאלות רבות הנוגעות למערכת היחסים המורכבת בין הכובש לנכבש, מעסיקות חוקרי אמנות תרבות וחברה בעידן הפוסט־קולוניאלי. תקופה זו מסמנת מחד את ההשתחררות מהאימפריאליזם האירופאי, ומאידך זהו זמן של גלובליות כלכלית וטכנולוגית, שמוחקת ומשטיחה מסורות ותרבויות מקומיות״, היא כותבת. התערוכה מאירה בזרקור חד גם את היחסים שבין האדם לסביבתו – האנושית, הטבעית והחומרית.
הווילה השוכנת בדד ומתגוננת בפני הטבע המאיים לכבוש אותה, היא היא בעלת השליטה והכובשת המצווה על סביבתה. כאשר איילת זהר מטילה עליו את רשת ההסוואה, במקום לטשטש את נוכחותו היא הופכת את בית בנימיני הלבן לעריץ גנדרן המזדקר לעין כל בסביבתו האפרורית. במקביל, באותה מחווה של ענק הזורק את רשתו, היא גם לוכדת את בית בנימיני כחיית טרף שנתפסה במלכודת הציידים
גרס גדלה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד והיא מגלה רגישות מיוחדת לעוולות המתמשכות שהותיר אחריו. אחרי ששימשה במשך חמש שנים כאוצרת המוזיאון לאמנות ע״ש נלסון מנדלה בפורט אליזבת, עברה בתחילת שנות ה־2000 לחיות בצרפת, והיא אוצרת תערוכות בין־לאומיות ומתמחה בין השאר בקשר בין קראפט למגמות חברתיות ותרבות חומרית (במובן חומרים ולא ממון דווקא).
״בעידן שבו מאפיינים כמו מקומיות ואותנטיות מפנים מקומם לטובת אוניברסליות ובין־לאומיות, עולות השאלות האם התקופה מייצרת יחסי שולט ונשלט חדשים משלה, ומה בין מאפייני הקולוניאליזם ליחסי כוח ושליטה כלכליים וגיאופוליטיים שמאפיינים את המאה ה־21?״, היא שואלת. בין התשובות שמעלים אמנים המשתתפים בתערוכה אפשר למצוא התייחסויות לחומר עצמו כנושא מטען גנטי־תרבותי, המדבר בזכות עצמו ומייצג את הסיפור ההיסטורי ומשתתפיו.
כך לדוגמה בעבודותיו של המעצב יהונתן הופ, היוצר בקרמיקה, ומציג בתערוכה סדרת כלים גאומטריים שנוצרו בהכלאה סגנונית עם מסורת העיטורים של הקרמיקה הארמנית מירושלים. העם הארמני למוד סבל כיבושים ורדיפות, אולם דווקא הקהילה הארמנית בירושלים נחשבת לחופשית ואוטונומית. אך עד כמה אנחנו המתבוננים מבחוץ יודעים באמת כיצד חיים אנשיה?
איילת זהר עטפה את המבנה של בית בנימיני כולו ברשת הסוואה בדוגמת יער טרופי. זהר מתייחסת בעבודתה לציטוט דבריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שתיאר את ישראל מבודדת במזרח התיכון כ״וילה בג׳ונגל״. הדימוי האקזוטי פותח פתח לשרשרת עשירה של אסוציאציות ומחבר את העבודה באופן מיידי למחשבה על פראים ובני תרבות – עולם שלישי – וגם לזיכרון החזותי הקולקטיבי של סרטי מלחמת לבנון, ספארי באפריקה ו״היהלום שבכתר״ ההודי. זהר מציגה את הפרדוקס הישראלי – הווילה השוכנת בדד ומתגוננת בפני הטבע המאיים לכבוש אותה, היא היא בעלת השליטה והכובשת המצווה על סביבתה. היא עושה זאת באמצעי מונומנטלי אך כל כך פשוט – תוך שימוש בבניין עצמו: פוסט קולוניאליזם משולב בפוסט מינימליזם.
וונג מעיר באלגנטיות על מצבה של טייוואן הלכודה בין הגדרה עצמית לאי־הכרה בינלאומית, מפחד הענק הסיני, ובמקביל, ברובד האישי, עולה המודעות למעקב המתמיד של ״האח הגדול״ כלשהו, בעידן של מצלמות המעקב בקרנות הרחוב
כשהיא מטילה עליו את רשת ההסוואה, במקום לטשטש את נוכחותו היא הופכת את בית בנימיני הלבן לעריץ גנדרן המזדקר לעין כל בסביבתו האפרורית; כאילו הלך לרכוש לו בגד אופנתי בדוגמת קמופלז׳ צעקנית. אך במקביל, באותה מחווה של ענק הזורק את רשתו היא גם לוכדת את בית בנימיני כחיית טרף שנתפסה במלכודת הציידים – ואולי מדובר בקניבלים שיאכלו את כולנו לארוחת הבוקר מחר.
ההומור הציני אינו אורח מקרי בעבודתה של זהר. בעבודה אחרת בתערוכה היא מציגה את סיפורם של החמורים ש״התחפשו״ לזברות בגן החיות של עזה. המחסור בזברות לאחר אחד ממבצעי צה״ל ברצועה הביא את עובדי גן החיות להחלטה המוזרה לצבוע בצבע לשיער את שיער גופם של החמורים, וכך נולדו הזברות הראשונות בעולם שילדים יכולים לרכב על גביהן. הסיפור המצחיק והעצוב הזה כולל בחובו כל כך הרבה משלבים של קולניאליזם, שקשה להתחיל למנותם: אם זה הילד (האדם) על גב החמור, או הצבא הישראלי שיצא מעזה וחוזר מדי פעם להשליט בה סדר כ״מבוגר אחראי״ או הורה קשוח במיוחד.
בין השאלות שעולות בתערוכה בולטת הבדיקה האם הכפר הגלובלי הכלכלי הוא צורה חדשה של קולוניאליזם. שרבני דס גופטה, אמנית הודית החיה בארצות הברית, מציגה עבודה של מפות טופוגרפיות על גבי קוביות חימר. הקוביות עשויות לשמש למשחק – לבניית מגדלים ילדותיים לדוגמה – אך הן עשויות חימר ועל כן שבירות במיוחד. כל אחת מפאותיהן מייצגת פני שטח אחרים, ואלה נעלמים מהעין במצבי התבוננות שונים.
רוק וונג, אמן מטייוואן, מציג תמונת קיר מאריחי קרמיקה העשויים כהטבעות של קוד QR. כל סריקת קוד מובילה את המכשיר הנייד של המתבונן לנקודה בטייוואן. וונג מעיר באלגנטיות על מצבה של טייוואן הלכודה בין הגדרה עצמית לאי־הכרה בינלאומית בריבונותה, מפחד הענק הסיני, ובמקביל, ברובד האישי, עולה המודעות למעקב המתמיד של ״האח הגדול״ כלשהו, בעידן של גוגל סטריט ויו ושל מצלמות המעקב בקרנות הרחוב.
עוד משתתפים בתערוכה, שתסתיים בסוף השבוע הקרוב, טליה טוקטלי, דניאלה פיבסביץ טנר, הגר מיטלפונקט, מגדלנה חפץ, אורן ארבל ונעם טבנקין ואחרים.
גרס: ״עבודות שנוצרו במהלך הפרויקט דנות בין השאר בהיסטוריה של הכיבוש, ב׳נורמליזציה׳ של אלימות וכליאה; הן מדברות על עקירה והעתקה ומעלות סוגיות אישיות בהתייחסות לגוף האנושי – אף הוא טריטוריה של קולוניזציה וכיבוש״.
בשבת יתקיים שיח גלריה עם שלומית באומן ועם מספר אמנים בתערוכה, לקראת נעילתה.
