כשבאמתחתה דימויים שונים של קבוצות – בין אם אלה ספורטאים, רקדניות, אנשים העוסקים בריטואל משותף ואפילו נוף של מנופים – דינה לוי מעלה בתערוכת היחיד החדשה שלה שאלות לגבי מקומו של היחיד בתוך הקבוצה וחששות מאירוע מאיים העתיד לבוא; אירוע שיטרוף את הקלפים וישנה סדרי עולם.
שני נושאים אלה, הנוכחים בכל עבודותיה של לוי, טבועים בדנ״א של החברה הישראלית שבה גדלה והתחנכה כל חייה: חברה בטראומה, הנושאת בתת המודע שלה זיכרון קולקטיבי רצוף אירועים טראומטיים המזינים את החרדה ומחיים את תחושת האיום המתמדת. תחושות אלה מחזקות את הצורך בתמיכת הקבוצה ומובילות ללכידות קבוצתית.
לוי מביעה את תחושות החרדה באמצעות כתמי הצבע הגדולים והעזים שבהם היא משתמשת והשכבות הרבות המרכיבות את עבודותיה, כמו גם באמצעות מסלול הצפייה הבולמי המטלטל את הצופה בין עומס יתר לבין שקיפות אוורירית. במבט ראשון אלה עבודות צבעוניות, מצודדות ומושכות, אולם מתחת לפני השטח מפעפע הפחד מהלא נודע.
העבודות בתערוכה כוללות הצבות תלויות חלל של ציורי ענק על בדים ועל מצעים שקופים בטכניקות מעורבות ומגוונות לצד עבודת ווידיאו וסאונד.
