האמן משה גרשוני, מהחשובים והבולטים באמנות הישראלית, מת ביום ראשון (22.1.17) בגיל 80. גרשוני נולד בתל אביב והיה בן הדור שראה את המאבק להקמת המדינה ואת האתוס הישראלי בהתהוותו. לאורך חמישה עשורים הציג תערוכות משמעותיות, בארץ ובעולם, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה ב-1980 ולאחרונה הציג תערוכת ענק בגלריה הלאומית בברלין, ערב סגירתה לשיפוצים, לפני כשנה וחצי. גרשוני זכה בפרס ישראל לאמנות בשנת 2003 אך סירב לקבלו ואמר ״זו לא עת לטקסים ופרסים״.
בכל שנות פעילותו מזוהה גרשוני ביושרה אמנותית, בעמדתו האתית הבלתי מתפשרת ובמעורבותו החברתית האמיצה והנחרצת. עבודותיו המוקדמות קיבלו השראה מפופ-ארט, אמנות קונספטואלית ופוסט-מינימליזם, החל מפיסול ומיצב ועד מיצגי אומנות, וידאו, מיצגי קול ועבודות על נייר. בהמשך העביר את המיקוד שלו לציור, רישום והדפסים, לרוב תוך שילוב פיוטים טקסטואליים, פסוקים משמעותיים ואזכורים תנ״כיים.
אלה מקבלים קריאה חדשה מבעד להקשר שמציבות עבודותיו, והופכים לרב משמעיים, אקטואליים וחריפים, מבלי לאבד את בסיסם ההיסטורי. כך הוא כרך בעוצמה אירועים פוליטיים ומצבים מכוננים בהתרחשות העדכנית של ישראל, עם הד תרבותי, היסטורי ואף דתי לעתים, ויצר ביטוי חזותי-לשוני למסורת המתנסחת מחדש של שכול, כאב, מלחמה וחיים ישראליים. ככל שרבו השנים, הפכו יצירותיו של גרשוני לגוף עבודות מצטבר המתבונן ומתעד את החיים בארץ ואת שורשיהם, תוך נגיעה נוגעות במשקעים התרבותיים העמוקים בתרבות היהודית ואף בתרבות המערב הנוצרית. המפגש עם גרשוני ועבודותיו מייצר חוויה רבת השפעה, לא מעט בזכות השילוב האפקטיבי בין איכויות הציור, השימוש הדרמטי בצבע והטקסט הנבחר ונרשם בזעקה – בכתב יד ובדם ליבו.
כאשר הוא משלב בעבודותיו סמלים ו״מזכרות״ מהשואה ולהבדיל, סמלים נוצריים וציטוטים מתולדות האמנות, הוא מעמיד את המפעל הציוני-הישראלי בפרספקטיבה של מלחמת הישרדות. כאשר הוא שואל ״מי ציוני ומי לא״ (בעבודת קיר ברטרוספקטיבה שלו במוזיאון תל אביב, ומאוחר יותר בברלין) הוא חופר בשורשי הישראליות המסוכסכת עם עצמה ומחפשת הגדרות וצידוקים. הוא מאיר בזרקור מחמיר את מחיר הדמים של המאבק הפנימי, ויוצר הקבלה בין חיבוטי הנפש הפרטית לבין הקונפליקטים של המקום שבו אנו חיים.
דמותו קיבלה נוכחות משמעותית ומרגשת בעבודותיהם בניו האמנים, הצייר ארם גרשוני והצלם אורי גרשוני. דמות האב-האמן שהם מציגים מעת לעת מאפשרת הצצה לעולם הפרטי-משפחתי, ובו בזמן מותירה את השיח בהקשר פנים אמנותי.
״הצער והכאב רב״, אומרת נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון. ״התחלתי לעבוד עם משה גרשוני בתערוכתו בבינאלה בוונציה יחד עם מיכה אולמן, בשנת 1980. עבודתו קבעה את מהלך הגלריה ואף את מהלך חיי. ללא משה גרשוני לא הייתי מגיעה להקדיש את חיי לאמנות. משה גרשוני הוא האמן הלאומי שלנו, הטיפול שלו במושגים ובסמלים יהודיים וישראלים לא היה שני לו באומץ הרוח ובפרשנות הדימויית. זהו אובדן בלתי נסבל, בימים סוציו-פוליטיים קשים אלה, אותם נצטרך לשרוד בלעדיו״.
כל הילדים מציירים
בשבוע שעבר נפרד עולם האמנות הישראלי מיוסל ברגנר, שמת בשיבה טובה בגיל 96. ברגנר נולד בשנת 1920 בוינה, גדל בוורשה בחיקה של תרבות היידיש, והושפע עמוקות מאביו, המשורר היידי מלך ראוויטש. השפעות נוספות ספג מכתביו של פרנץ קפקא, שהותירו בו חותם עמוק, וממראות העיירה היהודית שחרבה לאחר שגלה ממנה. הוא למד ציור בילדותו ובראיון לפני מספר שנים אמר לי: ״כל הילדים מציירים, רק שאני אף פעם לא הפסקתי״.
בתקופת השיא שלו פיתח ברגנר שפת ציור ייחודית, שניתן לתארה כסוריאליסטית-נאיבית. בין נושאיו הקבועים היו רכבות משחק וכלי בית שעברו האנשה, ומייצגים את חיי הבית היהודי, הגלותי בדרך כלל; דמויות בעלות עיניים פעורות בהשתאות תמידית ורכבות משחק של ילדים. דמות המלך חזרה והופיעה וכמותה רישומים בהשראת ספרים ומחזות. בתיאטרון היה מעורב ביצירת תפאורות ותלבושות לכמה ממחזות הבימה, בעיקר בבימויו של נסים אלוני. הוא אייר ספרות עברית קלאסית כספרי ש״י עגנון.
סיפור חייו היה שזור נסים, והוא אהב לספרו כמי שטווה סיפור בכל פעם מחדש. במיוחד ראה נס בעובדה שב-1937 היגר ביחד עם אחותו, רות, לאוסטרליה, שם למד באקדמיה לאמנות במלבורן. אביו היגר במקביל לקנדה וניצל אף הוא. ב-1948 עבר לפריז וכעבור שנתיים עלה לישראל עם אשתו, האמנית אודרי ברגנר. תחילה התיישבה המשפחה הצעירה בצפת ולאחר מכן בתל אביב, בסטודיו ובית מגורים סמוכים ברחוב ביל״ו, שם חי ויצר עד סוף ימיו. ברגנר הציג במספר רב של תערוכות בארץ ובעולם, זכה בפרס ישראל לאמנות וייצג את ישראל פעמיים בביאנלה בוונציה, ובביאנלה בסאו פאולו, ברזיל. ברגנר עבד שנים רבות עם אביר משה, בעליה של גלריה דן בתל אביב.
