שוד ושבר היא תערוכת יחיד לאמן רועי מנחם מרקוביץ׳, הכוללת מיצב המורכב מ״אנדרטאות מזעריות״ ועבודת וידאו, שחושף את המניעים הנסתרים של המבט הנוסטלגי. מרקוביץ׳ מפלרטט עם הנוסטלגיה על ידי איסוף פריטים מקומיים, גרוטאות מתגלגלות ברחוב, שאריות חיים שאין בהן צורך: תרמיל פגז או מקל הליכה, חלקי ריהוט או גרוטאות פירזול שנערמו אחר כבוד במרחב הציבורי, מחכות לאימוץ על ידי חובבי עבר, או פינוי לאתר האשפה העירוני, מה שיבוא קודם.
הפסלים שהוא יוצר מורכבים מחומרים ומרקמים שונים, המקדדים לתוכם תקופות עבר שונות, וחיבורם מאזכר פיסול מודרניסטי כביר בכלל, ומודרניזם ישראלי בפרט. אך פסליו של מרקוביץ׳ זעירים, מעין ״פסלי משרד״: הצעות אירוניות וסוטות לפיסול מונומנטלי בזמן הזה (ואולי ההגדרה הטובה ביותר היא שאלו הפסלים המונומנטליים הקטנים ביותר בעולם). הפסלים של מרקוביץ׳ נראים כמו פינצ׳ר שעומד ליד דוברמן, נראים כאלו שיודעים שהמחר של האתמול הוא לא היום, ושזה בכלל לא משנה.
עבודת הווידאו Histotour, המוצגת בסמוך למערך הפסלים, מציגה סיור המצולם בווידיאו־כמו־ביתי של עיר גרמנית (אין מיקום מדויק). קולו של המצלם מספר באופן בלתי אמצעי את ההיסטוריה של המקום דרך שוטטות בין אתר לאתר. הסיפור משלב בין עובדות היסטוריות אמיתיות ומומצאות, משתמש באופן ערמומי במדיום ובתבניות הסיפור ההיסטורית, מפעיל את הזיכרון ההיסטורי שלנו אך לא מספק עוגנים לאירוע ספציפי. ובעידן פוסט־אמת אין חשיבות לאמיתות הסיפור המובא בפנינו, אלא לדרך שבה הוא מובא.
